אין ספק שהורדת המינון והאינטנסיביות של שבועות החגים השפיעו עליי יתר על המידה. אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה מחוסרת כוחות, בעיקר מנטאליים, ונעל עצומה וכבדה דורכת על החזה שלי – זו הדרך הטובה ביותר עבורי לתאר את התחושה. מועקה פתאומית וחונקת, מסך עכירות מכסה את עיניי ולפתע דברים נדמים כאמיתיים פחות. יצר ההרסנות מעורר בי את התשוקה להרס עצמי, מחדיר ציפורניו לבשרי ולא משחרר. אבל גם אני לא משחררת – אלו מגיעים יד ביד, אחרת הוא איננו בר קיימא. בבת אחת אני מוצאת עצמי שוכבת במיטה ורוצה להקיא מתוכי את כל הזפת השחורה הנפשית הזו, או חושקת בדבר מה חד וכואב שיפלח את עורי וישחית את כלי הדם מבפנים החוצה. אבל אני לא מעזה – מבחינתי, התקופות הללו מאחוריי. הקאת ופגיעה עצמית? לא בבית־ספרנו! אולם במקום זאת אני מתעללת בנפש החולה שלי עם סרטים דוקומנטריים מדכאים, על עבדות והרס אקלימי ועוד עבדות.
מה עדיף? פגיעה עצמית פיזית או מנטאלית? הרוב יצהירו ככל הנראה שהפיזית עדיפה, אולם היחס אליה רציני משמעותית מהתעללות עצמית נפשית, ולי הדבר איננו ברור עד תֹם. באותן הפעמים שטרחתי לפגוע בעצמי פיזית, הייתי בסערות רגשות, הרגשתי דברים כה רבים בבת אחת ולא חשבתי שיש לאל ידי להתמודד עמם. כל האנרגיה בידיי הייתה צריכה לצאת וגופי רצה לדאוב. והוא כאב דאב. בזרועות, ביריכיים, בבטן, והחומציות הורגת את גרוני ודמעות עולות בי. לעיתים אפילו בו בזמן שנאתי את עצמי על שאני פוגעת בעצמי. ידעתי שאדאיג ואכעיס ואאכזב. לאכזב את הפסיכולוגית, שהבטחתי להתקשר אליה לפני מעשה מגונה שכזה, לאכזב את הידיד הרלוונטי שיכעס ויצא עליי.
גם על מימוש יצר ההרס הנפשי בתחילת שבוע חטפתי, כעס ודאגה, וכאב לי, מאוד כאב לי, פיזית ומנטאלית כאחד. צעקתי מהכאב אבל הדמעות עלו מתוך מילים קשות שהוטחו בי במקום הכי כואב, הכי רגיש והכי כן. "תפסיקי לנסות לשמור על אחרים מפנייך". אוזן קשבת יש לי לא אחת בחיים, ויש אל מי לפנות, אולם נמנעתי מכך באותו היום. ואחרי המשפט ההוא ניסיתי להבין מדוע עשיתי זאת בכזו נחרצות. לא להדביק אותם בבאסה שלי? לא להראות עצמי במקום הרגיש הזה בעודי מודעת לכך ושולטת בסיטואציה? אולי החשש שאהיה יותר מדי כאב ראש עבורם והם יברחו מהר מהר? שאריות של חרדה חברתית ממשיכות לכרסם אותי מבפנים, אבל זה לא פלסטר – אי אפשר לתלוש את זה מהר ולהיפטר מזה בבת אחת, לא משנה כמה כאב אהיה מוכנה להקדיש לאותה השנייה המייגעת. ובכלל, זה לא פלסטר, זה לא מגן מפני כלום, רק מזהם. אולי זו שעווה רותחת, שרק תולשת חלקים ממני ומשאירה אותי חלקה וחשופה ופגיעה. אני נזכרת במשפט חזק שחברה אמרה לי פעם – "אני לא כאן כדי לשמוע אותך רק שמחה".
אז חטפתי. ועדיין, בפעמים שאחרי שיחקתי בראשי את משחקי "אני אשלח הודעה, אני לא אשלח הודעה" ולא העזתי להרים את הטלפון, להתקשר או להקליד – "אני מרגישה רע." ומה בעצם יש לעשות עם מידע שכזה? אז את מרגישה רע. באסה שלך. אני לא רוצה לנתח למה, ואני לא רוצה לשפר את מצב הרוח. אני רוצה לשקוע לתוך זה ולכאוב כמו שלא כאבתי מעולם, פיזית ומנטאלית. עזרה? אתם השתגעתם? סינדרום סטוקהולם מככב ביני לבין אותו יצר ההרס העצמי. אף אחד לא יקח אותי ממנו, יש בנינו סיפור אהבה שנאה אדוק! כמו זוג חלש ופתטי אנחנו נפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים, אני לא יכולה לחיות עמך, אני לא יכולה לחיות בלעדיך. היה לי כל כך טוב כשלא היית פה אולם עכשיו כשאתה כאן אני לא רוצה שתלך, אל תעזוב אותי, מה אעשה בלעדיך. אני מעדיפה שיתפסוני מהצוואר, יצמידו לרצפה ויכאיבו ישפילו וימרחו את דמעותיי הלא־פוסקות על פניי, רק לא להתמודד קוגנטיבית עם אותו היצר. עייפתי מניתוחים, ולאמת אותי עם המציאות ללא כאב חיצוני מבהיר, מקל, אחד שמקהה את חדות הכאב המנטאלי – אין דבר רחום יותר.
גם סדר העדיפויות קלוקל – אני מתקשה בתקשורת ומתעייפת רק מן המחשבה עליה, אולם מוצאת לעצמי את אותם השניים־שלושה שאני מסוגלת להתנהל מולם בצורה רצינית דיה, והם נאלצים לספוג ממני הכל. אין כל היגיון בבחירת אותם האנשים. אני מזניחה ופוגעת ומזלזלת ולא יודעת להעריך, כל זאת על־ידי השתיקה הבלתי נמנעת. אין בי כל עניין להעמיד פנים שאני מוצאת עונג בתקשורת כאשר היא מקשה עליי להיות אותנטית ולהשתחרר. אני מתנצלת וממשיכה לחטוא, חושבת על כל המחנקים המפריעים לי לחיות בשלווה אך בוחרת לשתוק.
בקרוב אתרגל למינון החדש ולחורף והצבעים יהפכו בהירים יותר. עד אז אאחז ברגעים הטובים, בימים השמחים, באוכל הטעים ובאנשים המקסימים המקיפים אותי.
