כבר מספר ימים אני כותבת ומוחקת ודבר לא יוצא מתוכי. יש בי קצוות מחשבות קצרים אשר חומקים מבין אצבעותיי ומותירים אותי מתוסכלת יותר מהניסיון הקודם. המילים מסרבות לשתף עמי פעולה והראש כאילו אינו מחובר כהלכה לידיי. אז חזרתי לנגן, הצמחים צמחו וגדלו וההבדל כבר ניכר – מה שמשמח אותי מאוד, אנשים מסויימים יצאו מחיי בעוד שחדשים נכנסו – לא במקומם, שכן לאף אדם אין תחליף, אבל לכל אחד הקסם האישי והתרומה שלו. קשרים מסויימים מתחזקים בעוד שאחרים כמעט ואינם.
נדמה לי כי לא דיברתי עם חברה מסויימת, מאוד אהובה ויקרה ללבי, כבר כמעט חודש. זה כואב לי. נותרתי עם המון תהיות של מי אני לאחר השיחה האחרונה שלנו, איזה מן אדם אני רוצה להיות והאם השינוי שעבר עליי בחצי השנה האחרונה חיוביים או לא. רגשות אשם על מעשים הקשורים אלי ואל גופי בלבד. ואני יודעת, אני יודעת, אני לא חייבת לה כלום, ואין לה בכלל זכות לומר לי מה לעשות ומה לא, בייחוד כשזה מגיע לגוף שלי, אבל הדברים שלה עדיין כאבו לי. העובדה שאמרה את מה שאמרה, העובדה שבכל זאת יצאה פגועה מכל הסיפור – כאבה ופגעה גם בי. נמנעתי מלהיכנס להיסטוריית השיחות שלנו. אני לא רוצה לקרוא את המילים שלה. הלב שלי נקרע בין להיות מי שאני ללרצות אותה, וזה אבסורדי. זה גם אבסורדי שאיננה מוכנה לקבל אותי כפי שאני, שכן אחרות הוכיחו לי כי הדבר אפשרי, אבל אני לא יכולה שלא להבין אותה. אני גם לא יכולה שלא לכאוב. בכל פעם שאני חושבת עליה לבי נמחץ והעיניים מתחילות לדמוע, וגם עכשיו, בעודי כותבת את הדברים, אני בוכה. אני מבינה במקום מסויים שהבחירה היא ביני לבינה, ואם אני לא אבחר בעצמי – מי יבחר? אני, בראש ובראשונה, צריכה להיות שם בשבילי. נמנעתי מלחשוב עליה, ועל כל הסיפור. נמנעתי מלדבר עליה עם הסביבה שלי ועם חברים. אני לא יודעת מהיכן להתחיל, אני לא בטוחה אם אני בכלל רוצה להתחיל. אני לא יודעת כיצד להסביר את הנושא, הוא מסובך ומתוסבך ומתסכל, אני מרגישה רע מצד אחד על הדברים שאמרה ומנגד על העובדה שאמרה אותם, וכיוון שאינני יודעת באיזה צד לעמוד – אינני יודעת אל מי לפנות. אני מניחה שהדברים יוותרו כמות שהם. אם הקשר בנינו לא עושה לה טוב, אז עדיף בלעדיו כליל, והחיוך היפה על פניה.
בשבועות האחרונים יצא לי להבין עד כמה אני מעריכה את הסביבה התומכת שלי. ארבעה אנשים לפחות היו שם בשבילי full time לאחר פרידה קשה שהותירה אותי שבורה למדי, בימים הראשונים בעיקר, ועוד מספר הקדישו מילים חמות. הבנתי עד כמה הקשרים הנוכחים בחיי אינם מובנים מאליו, ויצא לי להרגיש לא מעט פעמים אסירת תודה במהלך השבועות הללו. יכולתי להתקשר לחברה שלי בשבת בבוקר ולבכות לה את חיי בטלפון במשך כמה עשרות דקות, לקבל לא מעט חיבוקים וחיזוקים כשהרגשתי חלשה ודואבת ולבד, והקולות הרציונליים שהייתי צריכה על מנת להבין היטב את המצב – כל אלו אינם מובנים מאליהם, ועליהם אני מודה אינספור תודות. אני תוהה כיצד הייתי מתגברת בלעדי אלו.
יצא לי לאכזב לא מעט לאחרונה, וזה כואב. על צעד התקדמות שאני מזהה בחיי אני מגלה שישנם עוד עשרה שעליי לעשות. החגיגה הופכת במהרה לתסכול ואכזבה מעצמי כאדם. אני לא חושבת שאני יכולה לתאר כמה התחושה הזו קשה לי. ועם זאת אני מנסה להשתפר, נדמה לי לפחות. מבחן סיום הקורס שיש לי מחר מלחיץ אותי, זאת על אף שאמור להיות קל והיו כבר שתי סימולציות בהן הייתי בסדר. אני חושבת שעליי לסיים לכתוב כאן ולהתחיל לכתוב סיכומים כדי שאוכל להרגיש בטוחה ומוכנה.
