כרוניקה של מוות ידוע מראש

יש ימים שאני מרגישה מרוקנת. מבחינת מערכות יחסים, מבחינת השליטה. אני מרגישה מעין דיכוי, אני רוצה לומר דבר מה אבל משהו עוצר אותי - חשש לאכזב או לבאס, אולי זה לא זמן טוב לדבר עליי, ולפעמים זה הספק שמא אני יכולה עוד, עוד קצת, למרות שמשהו בראשי צועק לי להפסיק, אבל תחושת האכזבה מעצמי עוצרת אותי. לפעמים זה מספק את היצר ההרסני שעודו נמצא אי שם במעמקים ויוצא כשרע לי. פולניה קטנה שאומרת לי לסבול בשקט, לעשות דווקא לעצמי ולכל הסביבה - מה שכמובן רק פוגע, בכולם, ולא מועיל לאף אחד. אני מרגישה את הספק שאומר לי לעצור הכל והרצון לרצות, או אולי החשש לאכזב, מנסים לקרוע אותי כל אחד לצדו שלו, כאותם הסוסים ששמשו לניסוי ואקום בין שני חלקי כדור. אך הכדור נותר שלם ואיתן, ולא ברור לאיזה צד עליי להקשיב.
ובמקום ליהנות ולפרוח אני מוצאת את עצמי שוקעת, מתכנסת, מתרחקת, ולפתע ההתקדמות שעשיתי נפרמת אט אט. אני תוהה אם מדובר בפרימת החוט עקב טעות בפאטרן הצעיף, כלומר התרחקות על מנת שההתקדמות תהיה מדויקת, יציבה ונכונה יותר, או שמא מישהו הגזים ומשך חזק מדי בחוט תוך ציפיה שיחזיק, אולם זה נפרם, וכעת יהיה צריך לבנות הכל מחדש שלא לצורך - כלומר, חזרה מוחלטת אחורנית, ללא הועיל. אני מניחה שהדבר הינו תלוי סיטואציה, אם כי מהחיים, לדעתי, קל יותר ללמוד ולהסיק מסקנות לעתיד מאשר מצעיף צמר סרוג למחצה. יתכן ואני טועה, לכאן או לכאן. אין לי ניסיון בעבודה הנמלים המונוטונית, שבתחילת הדרך מצריכה המון תשומת לב מתישה לתנועות הקטנות - ויתרתי על התחביב בגיל צעיר למדי (כמובן, אחרי שסרגתי לאמי מעין כפפת מטבח צבעונית ומרובעת). אבל החיים אינם תחביב. הם - טוב - הם החיים! לחיות או למות. או אולי, לחיות בשמחה או בתסכול - למות מסופק או מלא חרטה. אבל למה לי לחשוב על המוות אם אינני שוכבת על ערש דווי? אתייחס לחיים בלבד. אז ההתמסרות קשה לי. לעיתים אני חשה שזה לוקח ממני יותר משזה מעניק, ואז זה מרגיש כי הדבר לא מעניק לי כלום, וזה קשה לי, זה מפחיד, זה כואב. לעיתים התחושות הללו אינן רציונליות, אבל מרגישות כאילו מישהו דוחף את ראשי לתוך האדמה עם רגלו וקובר אותי בעודי בחיים, ומרוב המחנק אינני מצליחה אפילו להקיא או לבכות, אבל הדמעות שם, וכל התחושה המגעילה הזו בתוכי רוצה לצאת ישירות מן הגרון ולשרוף עם חומציותה את הושט וחלל הפה. לעיתים זה ממש כאילו הלשון ומיתרי הקול כבר נפגמו - אינם מצליחים לתפעל את הדיבור כמו שצריך, אם בכלל. ככישוף אכזר, אני מנסה להוציא דבר מה, אבל משהו בחזי חוסם את המילים. הדיכוי הזה כואב לי, אבל הפולניה הקטנה והמרשעת, שלפעמים קולה נשמע בדומיננטיות מופלאה בראשי על פני כל הקולות האחרים, אומרת לי לסתום את הפה ולסבול. לעשות דווקא לעצמי, לעשות דווקא לאחרים מבלי שידעו מזה בכלל. וזו אפילו לא אשמתם שכך אני מרגישה, לעומת מה שהפולניה הזו מנסה לומר. אולי בזמן שהיא בעצמה פורמת מעט מן הצעיף שסרגה פולניה אחרת, נחמדה יותר. אז אני נקרעת בין לחוש הקלה אבל לאכזב את עצמי ואת הצד השני מצד אחד, ומנגד אני מרגישה שאני סובלת, מעט פיזית, אך בעיקר נפשית. ככל שהזמן עובר, הסבל גדל, וגדלה גם תחושת המחנק באדמה תחת הרגל הכבדה והמדכה. זו תחושה עצומה של חוסר אונים, שנעה בין "תנו לי לצאת מפה, תנו לי לנשום, להרגיש שוב אדם - הרי אני אדם חזק ועצמאי, נכון?... נכון?" ל"תסתמי את הפה שלך ותסבלי כמו חתיכת הרסנית רעה ולא הוגנת כלפי אף אחד כולל עצמך".
אז מה עושים? אין לי מושג. לא הגעתי לתשובות. אני רוצה לעצור הכל ולהמשיך הכל בכוח. להסתובב כמו זומבי כל היום ולהנהן עם חיוך מזויף ועיניים נוצצות מלחות כשישאלו אותי אם הכל בסדר, להתרחק בעל כורחי, להרוס את מה שיש לי ולתסכל את עצמי ואת הסביבה. אם הסאידזם הוא כלפי עצמי, האם אני סאדיסטית או מזוכיסטית? טוב, כנראה שבאמת פולניה. הייתה לי מערכת יחסים לפני כשנתיים וקצת שבאמת דפקה אותי מהבחינה הזו. הרגישה כמו כלא במקום להפריח אותי, וההבנה הגיעה באיחור, כאשר הגיעו מים עד נפש, והנזק הפרמננטי לכאורה נעשה. לאט לאט צריך לבלוע את המים ולהקל על הנפש על מנת שתנשום לרווחה. לעיתים נדמה כי זה מצריך עבודה שגדולה עליי, עבודה מבלבלת מדי. אבל בכנות - איזו ברירה יש לי? תמיד יש, אבל קל יותר לעשות את הבחירה הנכונה כאשר אומרים שאין ברירה.