אתמול באוטובוס חזרה הביתה התחלתי לכתוב על שלשום בערב. בידיים רועדות מן הנסיעה וכתב עקום למדי שרבטתי את החוויות הקשות מאתמול ותיארתי את הדמעות שפרצו, לאחר נסיונות ארוכים לעצור אותן, אבל במהרה הפסקתי. היה לי כל כך קשה והמחשבה שכמעט איבדתי את אחד הדברים הבודדים הטובים שיש בחיי כרגע מצמררת אותי עד עכשיו. המחשבה על כך שהייתי כנראה מכורבלת עכשיו במיטה עם לב דואב ובוכה בלי הפוגה כבר מעלה בי דמעות. שבמקום מה שקרה בהמשך הערב, הייתי יכולה לשבת בתחנת האוטובוס לבד ולא לדעת מה לעשות עם עצמי. כבר הייתי בסרט הזה, ממש לאחרונה, והיומיים שאחרי היו כנראה בין הקשים בחיי. חווית פרידה שכזו הייתה זרה לי עד אז. אני רק אסירת תודה על ששלשום הסתיים כפי שהסתיים, אני לא רוצה לחשוב יותר על מה שקרה, אני רוצה להמשיך ליהנות ממה שיש לי ולהשתפר כאדם וכחלק במערכת יחסים.
אני מביטה כעת בפרחים הלבנים־סגולים שקניתי אתמול ונהנית ממראם המיוחד, אם גם מלאכותי למחצה. לאט לאט החדר מתמלא בצמחייה והופך לג'ונגל קטנטן, כפי שתמיד רציתי. אני לא יכולה לתאר את הסיפוק והשמחה שמעוררים בי העציצים השונים – גדולים וקטנים, עליים או קוצניים או בשרניים, עם פרחים, מטפסים, צבעוניים. יש כל כך הרבה וזה רק מעורר רצון לאמץ למשפחת הצמחים הקטנה עוד. יש בראשי לא מעט שמות של צמחים, בעיקר צמחי בית, שהייתי רוצה בזווית העין ביום־יום. אין לי חיות מחמד משלי וצמחים הם יצורים לדאוג להם בלי יותר מדי מחוייבות. הם אמנם לא מתחכחים בך באהבה ללא תנאי כשאתה עצוב, אבל הם מחזירים את החיבה שאתה נותן להם על־ידי הצמיחה והגדילה. אין דבר יותר מספק בתחום הזה מלראות פרח חדש גדל, עלים חדשים צצים וכיצד הישנים מתארכים, את המטפסים מתקרבים בגישושים אחר הקיר ומגיעים רחוק ורחוק יותר בפיתוליהם. להעביר צמח אל עציץ חדש, גדול יותר, כיוון שהקודם כבר קטן מדי עבורו זו חוויה ממלאת בשמחה והתרגשות. להביט בו אחר כך, שמח ואיתן עם ביתו החדש, המרוחב יותר תמיד מעלה בי חיוך. יש בי מעין אהבה מוזרה ובלתי מוסברת לצמחים, במיוחד לצמחים שלי. אני יכולה לעצור באמצע הליכה ברחוב עם מישהו ולהסב את תשומת לבו אל פרח יפה שראיתי בזה הרגע, או לשלוח נשיקות באוויר לכל העציצים לפני שאני יוצאת מהבית. להשקות אותם זה תמיד טקס מרגש. הם גם מלמדים לא להתאבל על כל עלה שנושר, פרח שמתייבש או חלק הקמל או נרקב. זמן מרפא ומצמיח מחדש. אני מאמינה שזה שיעור חשוב לחיים.
בתקופות אני מוצאת את עצמי רוקדת ללא מבטים שיפריעו (על אף שגם את אלו לעיתים אני לא מוצאת כמפריעים), בבוקר, ביום או בלילה. לפעמים אני תוהה האם השכנים רואים, ומה הם חושבים על הילדה הזו שמנענעת לעצמה את התחת, במיוחד כשאני ללא אוזניות. תמיד אמרתי שזה ככל הנראה יהיה הקרדיו הכיף והיעיל ביותר (אולי אחרי סקס, תלוי עם מי). זה עורר בי שאלות על הרגלים ישנים שהייתי רוצה להחזיר לחיי, ומדוע התנדפו מלכתחילה מבלי ששמתי לב.
