בדרך הביתה ראיתי חתול מתגלגל על המדרכה, ככל הנראה על מנת לגרד את גבו, אבל זה היה מחזה חמוד ביותר. לאחר נסיונות כושלים לזכות באמונים שלו ולשלוח ידיים בכדי להעביר ליטוף או שניים או עשרה (הוא היה כל כך פרוותי!) והוא ברח אל מאחורי עץ, ואחרי התמרמרות קצרה על החתולים הפחדנים שונאי האדם באזור שקעתי – כרגיל – אל תהיות עצמיות. נזכרתי שאותו ידיד של חברה שלי, הבחור האחרון שהזדיינתי איתו, אמר שכמו חתול נמרחתי עם הפנים שלי עליו כל הלילה. הוא אמר את זה עם כוונות טובות, שכן הוא אוהב חתולים ושונא אדם ברמה מעט פסיכופתית. אבל הבנתי שאני באמת עושה את זה, בכוונה או לא. הבעה שכזו לצורך בקרבה, או חיבה, או סיפוק או הנאה, קראו לזה איך שתרצו. אני נאלמת דום כאשר אני נכנסת לספייס וכל מילה שברצוני להוציא דורשת מאמץ רב מדי, אז אני מעדיפה לדבר בעזרת הגוף שלי, אם כבר הוא בצורתו החשופה ביותר.
אני סאקרית של מילה טובה וליטוף מסופק וגאה, וגם ה"טובה", "אני גאה בך", "כל הכבוד" הקטנים ביותר יכולים להמס אותי במקום. וכמו חומר שהופך נוזלי, אני נמסה קצת בעצמי על אותו האדם, בעיקר פיזית. אין לתאר כמה המילים הללו, כאשר מגיעות מהאדם הנכון, מעודדות ומדרבנות אותי להיות טובה יותר, עבורו ועבור עצמי. הרבה יותר מן האכזבה, שגם כאשר מוצדקת קודם כל מכבה ומרוקנת אותי ורק לאחר מכן ממלאת אותי ברצון לתקן ולהשתפר. רגשות שליליים, במיוחד כאשר נגרמים בגללי, משפיעים עליי בצורה כמעט בלתי נסבלת – שוב, כאשר מגיעים מן האדם הנכון.
גיליתי לאחרונה שקיימים בי חלקים שהיו סגורים יותר מדי זמן. פתיחות כמו שלא הייתה מעולם, גבולות שנחצו בהסכמה ורצון ואהבה. זה מפחיד אותי עד צמרמורת החודרת לעצמות, ובו בזמן מעוררת ספק גאווה, ספק סיפוק. שני קולות בראש, ממש כמו של מלאך ושטן (רק שכאן לא ברור לי מיהו מי), רוחשים בתוכי ללא הפסק – חלש יותר כאשר אינם רלוונטים לסיטואציה, ובעוצמה כמעט בלתי נסבלת כאשר אני בשיא שלי בעולם זה; מה אני עושה כאן? מה בעצם אני מרוויחה פה? האם אני מרוויחה משהו בכלל, שכן זה מרגיש יותר כמו "להפסיד" – זמן, כבוד עצמי, אנרגיה. ומנגד – מדוע לשאול שאלות? (שאלה אירונית) הרי אני נהנית במצב הנוכחי ומרגישה מלאה, מסופקת, במקומי. למה לי לחשוב על רווח? זה לא ניהול חברה ואין פה מערכת יחסים המבוססת על ניצול קר וחסר רגשות בלבד. אין כאן מקום לתרבות הפראייר הישראלית, זה עולם בפני עצמו ואיננו קשור לאף תרבות. אני נותנת את העזרה והסיפוק שיש ביכולתי להעניק, ומקבלת בתמורה אהבה, חום, דאגה ועזרה מהצד השני. נשמע הוגן, אם לא מנצל מהצד שלי בכלל. יוצא לי לעיתים לתהות אם אני לוקחת יותר ממה שאני יכולה להחזיר, כך זה מרגיש לעיתים. לפעמים זה מרגיש דווקא הפוך, התחושה מחלישה למדי אבל אני מאמינה שקל לתקן אותה, לכל הפחות ברמת הפלסטר הזמני שיתקלף ויצטרך חידוש.
לעיתים המחשבה על מעמד נמוך שכזה מעוררת בי בחילה ובו בזמן אני רק מייחלת לה, או לכל הפחות היא מדליקה אותי, בטירוף – זאת למרות שהשוויון במערכת יחסים, כל מערכת יחסים, חשוב לי, אבל אני מאמינה שניתן להשיג אותו בדרכים המשונות ביותר, שהרי שוויון במצב שכזה הוא על פי תחושה בלבד. גם כאשר אני נמצאת במקום הזה אלו התחושות שעולות לרוב, פעם האחת חזקה מהשנייה ופעם המצב הוא הפוך. הטריק הוא לא להרגיש ניצול אחרי אותן ההתנסויות, ונדמה לי שגם עליו אין לי שליטה כרגע. לפעמים כן, לפעמים לא. זה משתפר עם הזמן. אני צריכה המון אהבה אחרת כל פעם שכזו מרוקנת אותי עוד ועוד קצת, עד לניקוז מוחלט מרגשות ורק האדישות והסלידה נותרות. הן קבועות, צריך לכסות אותן בכל התחושות החיוביות שכה קל לאבד. נדמה לי שהבנתי את זה היום, אחרי שהרגשתי ברגע אחד כל כך הרבה אהבה ודאגה.
אני תוהה אם זה נהיה פשוט יותר עם הזמן או שמא זה דבר שמתרגלים אליו, ואם זה עניין של הרגל, או מערב קושי בהתחלה – למה בעצם להיכנס לכל זה, מה זה יתן לי? זו לא חובה, אני יכולה לקחת צעד אחד אחורה, או כמה אלפים כאלו ולברוח רחוק מזה לחיים קלים יותר. השאלה היא האם ארגיש מסופקת. השאלה היא האם כרגע אני מרגישה מסופקת. למה לי? אני תוהה אם אני בכלל רוצה תשובה לשאלה הכל־כך פתטית הזו. הרי להיות סקפטי זה תמיד טוב, ובו בזמן להשאיר במחשבות את הדברים שטובים שמחזיקים אותי היכן שאני ולהבין שכל עוד ישנה הנאה ותחושה ממלאת שאיננה מתרוקנת כאשר לבד, כנראה שהקשר בריא. את תזכורות החיבה הקטנות שאני זקוקה להן על מנת לא להתפרק בקשרים שכאלו אני יכולה לקבל אם רק אבקש, ומה בעצם עוד צריך?
יום יבוא ואגיע לתשובה בעצמי, או שאולי אלמד שאינני זקוקה לה, ואוכל להשתחרר באמת.
