בין אם זה בגלל התסכול שבאי השיפור לכאורה ובין אם בגלל שהדבר מדכא אותי רק יותר, אני לא אוהבת להודות בדיכאון שלי כשהוא דומיננטי בחיי ואנחנו מתחלפים בתפקידים שלנו בחיי – הוא מתחיל לשלוט בי ולא אני בו. לוקח לי המון זמן להבין, בכל פעם מחדש, שההיפרסומניה, הריקנות, חוסר האנרגיה לעשות את הדברים הפשוטים ביותר ומחסור בתקשורת הולמת, הם כולם אותם התסמינים של דיכאון שחוזרים על עצמם בכל אפיזודה של המחלה הארורה הזו. אני תוהה אם תחושת הדיכאון מתגברת כשאני מבינה את זה באופן פסיכולוגי, דמוי שימוש בהגדרות והצורך להיצמד אליהן, או שמא כאשר הדברים עוברים מן התת־מודע אל המודע הכל צף וספק מרוקן ספק ממלא בתחושה גועלית. על מנת להבין אם אני ריקה באמת או שעוד נותר בי דבר מה להיאחז בו, אני מנסה לדמיין מולי אדם המכוון לראשי אקדח – אילו היה יורה ירייה המבטיחה את מותי, הייתי חוששת? נחרדת? מייחלת שיפספס? האם הייתי מביטה בו ותוהה לעצמי שזה בסדר גם אם יפגע? אני יודעת שיש אנשים שדואגים לי ואוהבים אותי, בין אם זה מרגיש כך ובין אם לאו, אבל העובדה לא באמת משנה אם לא אחסר לעצמי. בכל מקרה המחשבה הזו תאורטית בלבד. אני לא חוסר שאי פעם ניסיתי, או אנסה, לסיים את חיי בכוחות עצמי בכוונה תחילה.
ברגעים מסויימים הדברים הקטנים ביותר מעוררים בי את החשק לבכות, אבל זה רק חשק שלא נועד להתממש – אין בי דמעות להוציא או הרצון שיצאו; להסתיר ולהכחיש אלו פתרונות נוחים, ולמי יש כוח לעבוד קשה כשהוא מדוכא? לא לי, לצערי אני לא מאובחנת בדיכאון תפקודי, כי אם כבר אז כבר, לא? כנראה שלא, לא ניתן לתפוס את התסמינים בזמן כאשר אתה עסוק בלהעמיס על עצמך ועל הלו"ז שלך על מנת לשכוח שלא במודע את מה שחשוב באמת. אני לא נוטה לשתף בתחושות השליליות שלי, לא כיום. אני מעדיפה לא לחפור בזה עמוק בנוכחותם של אחרים – זה מתסכל אותם וממלא אותי ברגשות אשם על הדברים שאינם ניתנים לשליטה. התגובות לעיתים מתישות, או מתסכלות, או מייאשות. ואני לא מדברת על סטייל ה"תחשבי על כל המסכנים ממך" שלא עובד, לא לי, לא כשמבחינתי אני האדם המסכן בעולם, לא כשכל כך קל לדחוף לתוכי עוד ועוד אשמה על הדברים הקטנים והשוליים ביותר. גם ה"תעשי משהו שיעשה לך טוב עכשיו" כשאין לי כוח לכלום וכלום לא משמח אותי, גם ה"ממה זה נובע" שמלבד קליטה מהירה מדי של סרוטונין או המחסור בו אין לי תשובה, ואפילו סתם "חיבוק" או ":(", יא בן זונה, מה אני אמורה לעשות עם סמיילי עצוב? איך איות המילה "חיבוק" תעזור לי? כי בתכלס – מה שלא עוזר לי לא מעניין אותי. הכל מאוד אגוצנטרי, אגואיסטי.
וכמו הדמעות – הדברים הקטנים ביותר, הטעויות הזעירות והנזיפות העדינות מעוררים בי כזו אשמה שאני מעדיפה להסתגר בתוך עצמי ולא לפעול לשיפור, או להתגבר על התחושה במהירות ולהמשיך עם חיוך כנהוג. אולי, רק אולי, להוסיף קמצוץ של הרס, אך גם זה דורש לעיתים יותר כוחות מהמצוי. חוסר המעש הורג אותי אך כשעולה מחשבה על לעשות דבר מה הקול השטני השקט שוחק בידיעה שהיא אבסורדית, מדוע קיימת אם איננה מיועדת להתקיים? לעשות דברים, מה זה הקונספט המשונה הזה? למי יש כוח? לא לי, בהחלט לא. הכל מעט יותר כהה ומעט יותר עכור, מצב הרוח שלי מאוד משפיע על האופן הפיזי בו אני רואה את הסביבה. הצבעים פחות בהירים, פחות חזקים, פחות משדרים רגש. וגם אני – פחות חזקה, פחות משדרת רגש. פתאום לתקשר זה קשה, מאמץ מדי, אולי מפחיד או מלחיץ כאשר מצטרפות אינספור מחשבות שווא של מעין חרדה חברתית.
אני לא רוצה להעלות את המינון, גם אם אולי זה עדיף כרגע. זה גורם לי להרגיש כמו חתיכת כישלון, וליצור קשר עם הפסיכיאטר ולהסביר לו את המצב זה יותר מדי עבורי כרגע. אני תוהה היכן אני טועה בכל פעם מחדש, ואם בכלל יש לי חלק בזה. בכל זאת, לקחת אחריות על משהו כזה זה מלחיץ. אבל אני נזכרת בחודשים שהכדורים עזרו יותר ורואה שמצב מנטאלי טוב יותר הוא בהחלט אפשרי. אולי אני אפילו זוכרת כיצד הוא מרגיש, לעומת אותה תקופה אכזרית בה איבדתי את עצמי לחלוטין.
