היום יצאתי מהארון בפני אחותי. זה דבר ששקלתי לעשות כבר זמן רב. בכל הזדמנות שהייתה כל גופי זעק – "רגע, יש משהו שאת צריכה לדעת" אבל החשש מיד נוזף ומשתיק. בכל פעם שדיברנו על גיי־דאנס־בר, ששתינו הולכות אליו לא מעט, או כשהאקסית שלי הייתה מגיעה אליי ואחותי הייתה רואה אותנו יוצאות מהחדר סמוקות, עם שיער מבולגן ועיניים שומרות סוד. לאחר מכן בן זוגה החל להגיע אלינו יותר, ולפעמים ממש לגור אצלנו מספר ימים. היה בנינו חיבור, דיברנו על לא מעט דברים והיו לנו נושאים משותפים משמעותיים כמו המחלה הארורה והתרופות המסייעות להקלתה, אבל לא הייתה ההזמנות הזו לבוא ולומר דברים שהשתוקקתי להודות בהם "עברתי משהו," או "יש בי חלק חשוב שאתם מפספסים". וכשנפרדנו, אני והאקסית, רציתי לדבר. אחותי ואני לא כאלו קרובות, אבל יש לנו את הרגעים שלנו, ובהתאם גם את הרצון הפתאומי הזה לקירבה רגעית. נושא אורח החיים שבחרתי לעצמי עלה כרגיל בשולחן ארוחת הנובי גוד, ההורים בצדו השני של השולחן הארוך ובאוויר שאון והמולת שמחה. "את יודעת, רק היא [האקסית] הייתה כמוני מהבחינה הזו". היא נזכרה בה פתאום, ושאלה למה ניתקנו קשר. תחילה נבהלה. "בלונדה, מה היא עשתה לך?!" היא שאלה בדאגה. הרגעתי אותה – לא קרה כלום, היא לא עשתה כלום. ואז הוספתי "זה פשוט לא התאים". היא הייתה מבולבלת. "זו סיבה להפסיק להיות חברות?" שאלה. נאנחתי. "יצאנו, וזה לא עבד." "יצאתן לאן?" "לדייטים." האסימון שלה נזכר ליפול בערך באותו הרגע. הסברתי לה שיצאנו. שהיא רצתה ממני יותר ממה שיכולתי לתת ועל כן זה לא עבד. הסברתי שאני לא לסבית, אבל גם לא סטרייטית. היא צחקה מעט. "אם אמא תדע, את ממש תהיי הכבשה השחורה של המשפחה". צחקתי גם, כי זה נכון. נכון אבל בסדר. נכון אבל מובן.
בארוחת הנובי גוד, כרגיל, היו שני הבעייתיים. בן־של וחברה שלו, אותה הכיר בבית החולים הפסיכיאטרי בו התאשפז לאחר מספר התקפי פסיכוזה. לשניהם יש עבר עם סמים, לשניהם זה הרס את החיים וגרם להתפרצות מחלות לא פשוטות – תסמונת ביפולרית והפרעה סכיזואפקטיבית. שניהם, מישהי נוספת ואני התחלנו לשתף בחווית התרופות, אבחונים, פסיכיאטרים ומחלות שלנו. עם פתיחות, ותיאורים לפרטי פרטים, וסיפורים נקודתיים. זו הייתה שיחה נהדרת. כיף לשתף מישהו במשהו כל כך שונה ולהראות לו שהוא לא לבד ושמישהו מבין אותו. כיף לדעת שמישהו מבין אותך.
התפרקתי מולו בהודעות. לא יכולתי יותר להשתדל לחשוב על איך אני עושה לו טוב, כיצד אני מוסיפה לקשר וממלאת אותו, ולקבל "חסר לי משהו איתך". התחלתי לבכות לעצמי, בעודי כותבת לו שכן – אני קרובה לייאוש. שאני מגיעה שבוע־שבוע לפסיכולוגית ואומרת לה עם דמעות בעיניים שאני מרגישה כמו אדם עם אפס אינטליגנציה רגשית. שאני מרגישה כמו חרא של בן אדם. אני תוהה אם לאדם חסר אינטליגנציה רגשית יהיה אכפת בכלל. אחרי שהוא הצליח לגרום לי לסתום את הפה הוא הרגיע. אמר מילים בעלות משמעות. אני עדיי לא מרגישה שלמה עם הכל. אני עדיין לא מרגישה טוב עם עצמי, ואין לי את הביטחון שאני מוסיפה לו ועושה בו טוב. אני גם תוהה – כיצד אני יכולה לוותר על המחשבות הקטנות והטובות שלי, שאני נוטה לשמור לעצמי? להתחיל לשתף אותן עם אחרים נשמע כמו לאבד פיסה ממני לעולם, ויש בו כבר כל כך הרבה פיסות ממני. הייתה לי הנטייה המגונה לשתף בכל כך הרבה והנה כשהצלחתי לאטום את רגשותיי לעצמי, דורשים ממני להיפתח בשנית. אני רוצה, אני רוצה להיפתח. אני יודעת שזה עושה טוב. אבל לא רק שזה מפחיד עד מוות, זה תהליך ארוך ומתיש ומייגע, זוחל לאט ולוחש לכולם להתייאש במהרה. אני מבקשת עוד ועוד זמן, אבל כל מה שלימדו אותנו הוא שקר – הזמן איננו לנצח. גם הוא מוגבל.
נדמה לי כי עשיתי דייסה מהמחשבות שלי ושמטתי אותה אל המסך. אני מקווה שהתיבול לא רע, לפחות.
