חולה. שוכבת במיטה. נרדמת לסירוגין ומשתעלת על מסך הטלפון עד שטיפות רוק קטנות מכסותו. מנגבת בכדי לראות טוב יותר את הכלוב-פייסבוק-פינטרסט. יוצאת מהכל - כל זה בולשיט, אמנם נועד לבדר אותנו, בני האנוש הנאלחים, אבל עובדה - אני עדיין משועממת עד כאב. לקום זו לא אופציה. לאכול זו לא אופציה. אם אאונן ארגיש הרבה יותר דוחה ממה שאני מרגישה כרגע - מזיעה יותר, מותשת יותר, חרמנית יותר.
להירדם זה מתיש. זה דורש זמן, ואחרי כן ההתעוררות קשה אף יותר. בין לבין ישנם אותם חלומות אכזריים שלא עזבוני מאז התרופות, אשר מקשים עליי להבדיל בין הכזב למציאות. לפתע היא כועסת עליי שלא ביצעתי משימה פשוטה לבקשתה, ואני בכלל חשבתי שזה היה חלום. אני רואה אותו משחק משחק חדש ומרגישה מבולבלת - הייתי בטוחה שזה היה חלום. חלומות נכנסים זה לתוך זה - אני בטוחה שהתעוררתי, השתחררתי, אבל משהו עדיין מרגיש מוזר. והנה אני מתעוררת בשנית. אינני יכולה לאפשר לעצמי לישון לפרקים כה רבים בהתחשב בנסיבות.
אני מביטה בצמחים ותוהה אם גדלו. נדמה לי שכן, לא לשווא אני משקה אותם שבוע-שבוע במים, דשן אצות ואהבה. סשן השקייה לוקח לי זמן לא מועט ואני נהנית מכל רגע. הם מנעימים את השעמום כרגע, אך אין זה אומר שהוא איננו.
נפלתי למשכב פעמים כה רבות בשלושת החודשים האחרונים שכבר הפסקתי לספור. האם זו הפעם השישית? השביעית? השמינית? בעצם, כיצד סופרים מחלות? אם אין לי חום אבל הגרון כואב והטישו מסתיים מהר, זה נחשב? ומה בנוגע לחום ושיעול? הקאות, אבל כאלו שנמשכו רק יומיים? דלקת שקדים? דלקת גרון, ועוד אחת, ועוד אחת, ולאחר מכן דלקת שקדים נוספת? כל החלמה לוקחת בין מספר ימים לשבוע וחצי ומתישה אותי עוד. אני לא יורדת במשקל אך כרגע גם לא עולה - מה שמעלה את הסיכוי להרזות עוד, ואין לי לאן.
זה מעין מעגל ארור - אני רזה וחלושה, ועל כן חולה, אני חולה ולכן נהיית רזה וחלושה יותר, וחוזר חלילה. אני לא רואה את הסוף - טלפונים לעבודה, ביקורים אצל הרופאה, נזיפות מהדיאטנית על שלא עליתי במשקל, הפסיכולוגית שלי שאומרת בפנים מודאגות כי הגוף חלש כיוון שהוא צריך לשקול יותר. להמתין לפסיכיאטר שתמיד מאחר במקצת ולומר שוב את אותו הדבר - לא להיט, אבל שיפור משנה שעברה. לענות לו שכן, אני הולכת לדיאטנית, וכן, אני הולכת לפסיכולוגית. האם יש שיפור? בהחלט, אבל הוא איטי. אולי זה קצת שקר. לפחות בנוגע לגורם הטיפולי הראשון.
אני מבטלת לחברים. "תנחשו מי חולה שוב" וגם להם כבר נמאס, אבל רק כיוון שהם רוצים עבורי את הטוב ביותר. וגם לי, גם לי נמאס לשכב במיטה בחוסר דעת ולהשתעמם במחשבה שהייתי צריכה לעבוד/לפגוש/לצאת/לעשות ממש בזה הרגע, להרגיש את הגוף כבד וחלש ונופל. גם אני רוצה עבורי את הטוב ביותר, פיזית ונפשית. אני רק צריכה להבין כיצד אני משיגה את הראשון, על מנת שאוכל להתמקד בשני.
