תכלס? כל מה שאני רוצה לעשות זה לחזור הביתה ולישון. לישון, אבל הפעם באמת - בלי להתעורר באמצע, ואז שוב בבוקר המוקדם, ואז בבוקר הראוי להיקרא בוקר כשהרדיו כבר נשמע מהסלון, לחזור לסבב נוסף של חלומות הזויים לחלוטין ולהתעורר בפעם האחרונה בשעה מוקדמת מן הרצוי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ישנתי כמות שעות סבירה רצוף, שינה אמיתית, עמוקה, ללא חלומות מציאותיים הגורמים לי לחלחלה גם בעת ערות. תופעת הלוואי הזו של החלומות הורגת אותי. אני כבר לא זוכרת מה אמיתי ומה לא, המציאות מתערבבת בחלום ולהיפך.
אני רוצה לדפוק חרבון של החייייים, אחד כזה שיגרום לי לרדת עוד איזה קילו ולהרגיש ריקה ונקייה ומסופקת. אני רגילה למותרות של מערכת עיכול טובה, כל דבר החורג מהרגיל גורם לי להרגיש ממש רע. אני לא יכולה לתאר איזו הקלה זו תהיה. ותודה כמובן לבוקובסקי על החיבה שלי לענייני שירותים.
אני רוצה לבשל לעצמי משהו טעים ובריא, להשקיע ממש, משהו כמו שעה, ולחתוך, ולטגן, ולאפות, ולצפות, ולשטוף, ולעצב יפה בצלחת ולצלם לחברה שתאהב את העיצוב ותתלהב עמי ממגוון חומרי הגלם וליהנות מכל ביס לצד כוס מים, ולדעת שאני מכניסה לגוף רק טוב, ולהניח לבלוטות הטעם שלי להתענג מכל רגע ורגע, כי תכלס, אני לא אוכלת דברים שאני לא אוהבת. יש לי מזל שאני נהנית מאוכל בריא ולא צריכה לאלץ את עצמי לאכול אותו. אני חולה על סלטים, סאקרית לדגנים מלאים מכל סוגיהם, הדברים המוזרים כמו קינואה וכרישה, כל סוגי האגוזים והזרעים, בכל צורה שהיא, וכמה שיותר טבעי ככה יותר טוב, יותר אותנטי. אני רוצה להזין את הגוף ואת הנפש עם ארוחה טובה מעשה ידיי.
אני רוצה לשבת ולקרוא משהו. ספר, שירה, סיפורים - לא אכפת לי מה. לקרוא ולחשוב, לקרוא ולהתעמק, לקרוא ולסמן משפטים שאהבתי. או לראות סרט שרציתי מזמן. או סדרה שאני בונה עליה כבר חודשיים.
המשותף לכל אלו הוא שאין לי שליטה על הדברים, או זמן, או שניהם יחד. אני עובדת בשתי עבודות ובקושי משאירה לעצמי יום אחד פנוי בשבוע. השבוע למשל, אין לי יום פנוי. אולי חצאי ימים, למרות שרובם דווקא עמוסים בעבודה מבוקר ועד הלילה המאוחר (התחלתי לעבוד היום בשמונה בעבודה הראשונה, ולמעשה כעת אני חוזרת מעבודתי השנייה, כן כן, באחת בלילה, עם הפסקה של שעה-שעתיים בין לבין). זה הכל היסח דעת מכל מה שאפשר לברוח ממנו - יחסים, ממחוייבויות, עתיד. אין עתיד. לא מרגישה כאילו הוא שם. לא רוצה לדבר עליו. לא רוצה לעשות. לעבוד, לעבוד, לעבוד, זה כל מה שהצד הוורקהוליק שבי דורש ומקבל. זה נוח, לעבוד ולא לחשוב, לא לדאוג, להימצא במקום אחר ועוד לקבל עליו כסף. מעט כסף, אבל זה עדיף על כלום. כי כשאני בבית אני עייפה ולכן ישנה, או בדיכאון ולכן שוכבת במיטה ולא עושה דבר, ומרגישה רע על כך. והעבודה - אני עושה את מה שצריך, אין סיבה להרגיש רע. מוזיקה לא מספקת אותי, ואני לא מצליחה לאכול מסודר וירדתי שני קילו שעבדתי כל כך קשה על להעלות אותם במשך חודשים, ואני לא יכולה לשמוע יותר על הוירוס המסריח הזה שנדחף לכל שיחה, כל שלט, כל אימייל הודעה מהעבודה. הפגיעה הכלכלית כבר מורגשת, גם על העובד הזוטר, וכל המצב בכללי לא מעודד, בכלל, ולא מסייע למצב הנוכחי שלי שלא היה מי יודע מה מלכתחילה.
מה שכן, אני מביטה עכשיו על עץ שנמצא מחוץ לביתי, והוא ורוד כולו, עם פרחים ורודים ועלים אדומים, ניצנים זוהרים באור המנורות, וזה פשוט יפיפה. גם כן החמניות שמחזיקות כבר שבוע ועוד לא נפל מבטם ארצה. הצמחייה מעודדת אותי. גם החום שמתחיל עתה. אלו באמת נהדרים.
