עם כמה שאינני רוצה להודות בכך, הבדס"מ חסר לי. מאוד. אחרי חודשים של מישהו לסמוך עליו, להביט מלמטה ולהרגיש הכי שייכת, הכי נכונה בעולם כך, זה חסר כל כך. שכשאני אומרת שאני לא מצליחה לקום מהמיטה אני מקבלת שיחת טלפון, "קראתי את זה בתור 'אדוני, אני צריכה שתגיד לי לקום,'" ואני מרגישה מטופשת כעת כשאני משתמשת במילים הללו בקול, או יותר נכון בכתב - "אדוני," או "גברתי," המין לא משנה באמת. זו המהות. אבל אלו מילים שריחפו מעליי והרגישו נכונות, עברו בראשי בסיטואציות הרלוונטיות גם אם לא הצלחתי לומר אותן בקול. לא הצלחתי לומר דברים רבים בקול, וישנם כאלו שאני עדיין לא מצליחה. "תודה," "אוהבת," "בבקשה," "אני רוצה." כל המילים החשובות - דווקא הן לא נהגות אצלי בקול. יש מעין מחסום בגרון שלי שלא מאפשר להן לצאת. ואני לא רוצה לדבר בכלל. מי רוצה לדבר? מי מסוגל, בכלל, במצבים שכאלו? אני רק לוטשת עיניים מתחננות, משתדלת לדבר עם הגוף ומקווה שזה יהיה ברור מספיק כדי שלא אצטרך לחשוב אפילו על מילים. לא צריכה מילים. הרי של הצד השני מספיקות, הרי הן אלו משנות, אותן אני רוצה.
וחסרות לי ההחלטות, והפשטות שבהן. תמיד צחקתי על עצמי שאני כזו לא החלטית, ושזו ככל הנראה הסיבה העיקרית שאני נשלטת. אבל זה נכון. זה באמת מפשט את הכל. אני לא יודעת אם לקחת אוטובוס או רכבת? אל חשש - אקבל את גורלי מפי זה שנתתי לו את השרביט, וגם אם אגיע שעה אחרי המצופה אהיה מרוצה מהתוצאה, כי ביצעתי, כי זה מה שהוא, או היא, רצו.
והרגעים המנחמים. לשכב על, לצד, מתחת, להרגיש ידיים, גוף, אברי מין, רגליים. לאבד את עצמי בספייס, לדעת דבר אחד - עכשיו מצייתים. אולי עוד דבר - עכשיו עושים טוב. אבל בעצם, לציית עושה טוב, לשני הצדדים, אז אולי זה אותו הדבר.
הדאגה האינסופית. האם אכלתי? איך אני מרגישה? מתי בפעם האחרונה סידרתי, התקלחתי, עשיתי כביסה? מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו טוב עבור הגוף שלי - אכלתי משהו טעים? עשיתי ספורט? ישנתי כמו שצריך? גמרתי? העליתי חיוך על פניו של מישהו, ועל פניי?
היכולת לעשות טוב. לכאוב עבור מישהו, לגמור עבור מישהו, להתחרמן עבור מישהו, לבשל עבור מישהו, לרדת על הברכיים ולקלח מישהו. לנשק וללקק ולאהוב ולשמש בתור כפית קטנה. האפשרות להתמסר. לטבוע ולשקוע בתוך מפשעה ולחבק את הרגליים ולהתכרבל בלילה מתחת, או ליד, היכן שירצו אותי, זה לא משנה.
השקט. יד על הראש שמלטפת, שנותנת לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה. או לחילופין רגל. או זין. פאק, למי אכפת, פשוט גוף. אצבעות שנדחפות לפה, ויברטור שמופעל מתי שרק יתחשק, והשייכות, השייכות שמעניקים מבלי לשפוט. וזה לגיטימי להיות על ארבע כמו כלבה מיוחמת או להימרח על מישהו ולנשק כל נקודה בגוף, או לבצע כל מילה, בלי לחשוב, בלי לכאוב או להטיל ספק. נדמה לי שהמשפט המקורי היה "אני מטיל ספק, משמע אני קיים". למי אכפת? אם כל כך טוב בחוסר הקיימות, אני מעדיפה להיות שם. שם המוזר הוא הנורמלי, המלחיץ הוא המנחם והרגוע, האכזרי הוא האוהב והאגואיסטי הוא האכפתי. הכל הפוך על הפוך, אבל גם אני הפוכה על כל הראש, לכן זה עובד יחדיו כמו קסם.
אני רוצה. היה לי קשה להתמסר כל כך הרבה זמן, וכשהצלחתי, וכשהתאהבתי בתחושה, וכשרציתי עוד - דווקא אז לא היה עוד. לא נותר עוד. בעל כורחי, אלא מכורח הסיטואציה, וזה חסר, כל כך חסר לי לעיתים. זה העניק משמעות לדברים ריקים מתוכן. זה הפך את החיים למעט יותר בריאים, נפשית בעיקר. כי אם לא בשבילי, אז עבור מישהו אחר, ואם לא מרצון, אז מתוך ביצוע הוראה, שבסופו של דבר - לטובתי, לטובתנו.
חסר לי להרגיש שייכת למקום, ולמישהו. חסרה לי תחושת הביטחון, אני מוגנת ואהובה ויכולה להביע חיבה בלי לחשוב, בלי לחשוש, ולבצע בלי לדאוג. אבל אני נאחזת במה שנאמר לי - "מה שיעשה לי טוב זה שלא תזניחי את עצמך," וזה מבחינתי, כרגע, שווה הכל.
