"אני רוצה לומר שאני מכירה את עצמי הכי טוב, אבל גם לגבי זה אני לא בטוחה" – משהו שכתבתי היום למישהו. אני עדיין תוהה אם זה נכון. הרי אני מכירה את מכלול כל הדברים המעטים ביותר המרכיבים אותי, הדברים הנאלחים, המניפולטיביים, הפסיכופתיים ביותר בי, בין אם הם כמעט אינם או קיימים בתוכי במינונים מלחיצים למדי. תמיד תהיתי אם כל אלו מגיעים אצלי במינונים סבירים כמו אצל כולם, או שמא אני הפסיכופתית הראשונה עם רגשות, מוסר ומצפון. איזו מחשבה אגוצנטרית ונרקיסיסטית. אני מסתייגת מאותם חלקים אפשריים לקיום בתוכי, ומנגד מרגישה אשמה בלתי נתפסת כאשר קוראים לי בכינויים כמו "לב" או "קרן אור". אני? קרן אור? זו הנחה שגויה, זו פאטה מורגנה – אור כוזב הגורם לנו לראות דברים חיוביים, שאנו כל כך חושקים בהם.
אני תוהה אם מניפולציה יכולה לנבוע מתוך חששות פנימיים או טראומות מן העבר, או שמא היא חייבת להיות במודע, ועם כוונות רעות. ישנם דברים שאנחנו משכנעים את עצמנו כי הם בסדר, והם למעשה לא, אך נזק השכנוע נעשה ומאוחר מדי. אבל האם באמת מאוחר מדי? אם יש משהו שאיננו בסדר הוא יאכל אותי כמו זחל שנתפס על עלה נענע ומותיר רק את החלקים שאינם בשימוש. אולם כעת כשאני חושבת על כך – השורשים נותרים. תמיד אפשר לשתול מחדש, במקום בטוח יותר, ולפרוח מחדש. אני לא יודעת איך זה קשור, אבל אני אוהבת את רעיון השורשים הקלישאתי להחריד הזה. אבל שוב ישנה בעיה – יש גם יצורים האוכלים את השורשים, והשקיית יתר יכולה גם היא לעיתים להחריב אותם. כמובן, כמובן שיש דברים הפוגעים בשורש. אני תוהה מה עושים במקרה כזה. כואב לראות אנשים קמלים ללא יכולת לעשות דבר מה. אבל בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה – אין לי את היכולת לעזור, או שאולי יש, אבל חוסר שיתוף הפעולה מייאש אותי ואני בוחרת לוותר, לטובתי בעיקר. תמיד תהיתי אם זה לגיטימי או רע, מאוד רע מצדי. תמיד גם תהיתי אם אכפת לי.
אם אני תוהה אם אכפת לי או לא, האם זה אומר שאכפת לי? האם זה אומר שלא אכפת לי? האם זה רע, שלא אכפת לי? האם האגו הוא דבר לגיטימי? האם הוא עקב אכילס של האנושות? האנושות הכל כך נאלחת, חלשה, פתטית שלנו, שכולם מהללים. לפעמים אני שונאת אותה, באמת שונאת. אבל שנאה זה רגש חזק מכדי להיות שלילי באמת. שנאה זו אהבה שהשתבשה בהתגבשותה, והתערבבה עם כעס, או כאב, או אכזבה. אבל הבסיס תמיד יהיה אהבה. אולי זה חרטוט אחד גדול שנשמע עמוק כיוון שהוא מדבר על רגשות. תכלס, יתכן ואני אדם רע, בעקבות כל הדברים שהופכים אותי לכזו, והסביבה שלי נפגעת. אני תוהה אם אמור להיות אכפת לי. נדמה לי שכן. נדמה לי שאכפת לי. אולי התהייה עצמה הופכת אותי לאדם כה מחריד שאני עצמי רוצה לצאת מהמוח שלי ולברוח. או מהלב. עוד לא החלטתי איזה איבר אחראי על הראייה הקלוקלת הזו על העולם.
במהלך הכתיבה המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים, כהרגלי, והבנתי שאינני יכולה לנהל קשרים עם יותר מדי אנשים. כלומר, כמובן, אף אחד לא יכול. השאלה היא כמה זה יותר מדי. אני חושבת ששלושה, ארבעה אנשים עם קשר חברי הדוק ואוהב יספיקו לי. אחרת הקשרים משתבשים, מתנתקים, גוועים. אין לי הרבה תשומת לב לחלק, לפעמים אין לי תשומת לב כלל. ועוד לא מצאתי אדם אחד שלא זכור לי ששמתי את עצמי לפניו. נדמה לי כי תחלופת האנשים בחיי כה אינטנסיבית כיוון שאינני מצליחה להחזיק בכל אותם הקשרים החדשים הצצים. ואולי זה בסדר? אולי הציפיות שלי מתקשורת אינן תואמות את איך שהיא עובדת, ואולי כולם עוברים את אותה התחלופה התכופה. אני לא יודעת, מעולם לא שאלתי אף אחד. ואולי תחלופת האנשים כזו כיוון שאינני מצליחה לסלק מראשי מחשבות שופטות, או כל דבר קטן שמדליק את הנורות במנגנון ההגנה המעוות שלי מכבה את התשוקה שלי אל אותו האדם, וקשה לי לשכוח. אם לא שכחת, האם באמת סלחת? לא נראה לי.
לפעמים הוא נראה כל כך פתטי כך, וכיצד אני אמורה להביט בו כמו שהבטתי בו לפני כן? הוא היה בסדר עד שהוא חשף קינק שגרם לי לכזה קרינג', כשאני לא רוצה לשכב איתו יותר, גם אם לא יחזור על הדבר הזה שוב. הוא נגע בנקודה רגישה שהוציאה אותי לגמרי מהמקום שהייתי בו, ולא אוכל לקחת אותו ברצינות יותר. הוא התחמק בצורה כה לא אלגנטית ואמיתית ממשהו שאין לי כוח אפילו להתווכח, זה חסר טעם, זה רק יגרום לעוד ועוד תגובות כאלו ממנו שגם ככה הרסו לי. וכל אותם הדברים שמתנגשים עם האידאולוגיות שלי. אני אומרת שאני משתדלת לייחס אותן אליי בלבד אבל זה קשה. לפעמים זה דוחה אותי, האופן שבו אדם נוגס בהמבורגר עסיסי ומקיז דם על ידיו. כל אותן ההתבטאויות על כך שהבחירה היא בידיו. הוא, הוא ספציפית, התעקש לדבר איתי על זה כל הזמן, ולא רציתי להסביר לו, לא רציתי לעורר בו חוסר ביטחון מעבר למה שהוא כנראה חש, מה שמתבטא על־ידי הצורך הזה שלו לדון על כך. אז אני שותקת ומהנהנת ומסכימה ומחליקה, אבל לא שוכחת, אני לא מסוגלת לשכוח, אני רוצה.
אני שותקת ומהנהנת ומסכימה ומחליקה על הרבה. על הרוב. אני משתדלת שלא, בתקופה האחרונה, אבל זה קשה. הפתרון הקל של השתיקה והשמירה בבטן מפתות. לדחוף לאדם את האמת הלא נעימה לפנים, להתעמת איתו, לגרום לו לחוש אי נעימות – מה שיגרום לי לחוש אי נעימות. שנים על גבי שנים לא התעמתתי עם אנשים על שקרים שגיליתי, אפילו מבלי לשים לב, רק בכדי להימנע מחוסר הנעימות. שיא ההתקדמות שלי היה ב"את יודעת שאת צריכה את זה". ביקשתי שלא יחזור על המשפט המחריד הזה בשנית, ועל כל התנצלות שלו התנצלתי פעמיים, ועל כל טיפת הבנה וחרטה ואשמה שחש אני חשתי פי שניים. "אני יודעת שלא התכוונת," "אני מבינה אותך לחלוטין," "אני לא מאשימה אותך בכלל," ו"הכל בסדר" היו משפטים שיצאו מפי שוב ושוב ושוב. "זה בסדר" נפוץ מאוד בלקסיקון שלי. אנשים מתנצלים, ואני אומרת להם שזה בסדר, במקום לומר שסלחתי. כי אם הם מתנצלים, ככל הנראה שעשו משהו לא בסדר. אבל אולי ברגשות שלי לא נותרה הכוונה האמיתית של התנצלויות. למדתי לחלק אותן על ימין ועל שמאל ולא לזרוק זין על התוצאה, על הפגיעה, על הכוונה האמיתית. אולי כיוון שאין כוונה אמיתית. היו פעמים כל כך בודדות שהתנצלתי באמת, מכל הלב, על כאב נורא שגרמתי, על אכזבה שמכבה, וזה היה קשה. אני לא בטוחה אפילו שההתנצלות יצאה לי מהפה.
אני לא טובה ברגשות. לא הבעתן, ניתוחן, הבנתן, קבלתן. אני לא יודעת איך מתנהלים נכון חברתית. אולי אני כמו סוציופת שצופה ומחקה, לומד מאחרים ומיישם באופן טכני, והנה סגרנו מעגל, בערך, על הפסיכופתיה שציינתי בהתחלה. אבל שוב עולה השאלה – אם יש לי חוש מוסרי, ומצפון, ורגשות, גם אם אני מתכחשת להם, או לא יודעת כיצד לבטאם בפני אחרים. האם זה הופך אותי לסוציופתית? סתם מקולקלת? או אולי אדם חסר ניסיון? אני אפילו לא יודעת אם זה נכון, מה אני ומה אני לא, מה אני יכולה ויודעת ומה לא. מה אמיתי ומה לא. אני בכלל צריכה לדעת? האמת נחשפת בסופו של דבר. כל אמת שהיא. אין טעם לברוח, או לחילופין ולחפש ולנבור בהר הבלבול האדיר הזה. אולי צריך רק לחכות, והאמת תתבהר בסופו של דבר.
