החלטתי שאחרי שסוף העולם יסתיים, והחיים ימשיכו כסדרם שוב, אלך לדאנס־בר. ככל הנראה ספציפית לגיי דאנס־בר שיש פה בעיר. האחד אליו הלכתי עם האקסית ועם חברה שלי מספר פעמים, אותו האחד בו התמזמזתי עם בחורה מהממת עליה הנחתי את מבטי עוד בתחילת הערב, והאחד בו שימשתי ווינגמנית לחברה שלי. יש בו שירי פופ משנות האלפיים, כאלו שתמיד רצית לרקוד לרקעם אבל התביישת מהגילטי־פלז'ר המדובר. אני אוהבת למצוא את מקומי באחת הפינות הרחוקות ולרקוד בלי להביט, בלי לחפש עיניים. אולי רק חיוכים, או פיות חתומים המחפשים חיוך בעצמם – כך או כך, אני מחזירה חיוך, תמיד, לכל אחד, גם למטרידים לפני שאני טורחת להתחמק מהם.
הפעם הראשונה בה הגעתי למועדון הייתה בברלין. התחננתי לחברה שלי שנלך לקיטקאט, אבל הסאחית אמרה לי לא להעלות את הרעיון הזה אפילו אם רק בצחוק. אז ירדתי מהקיטקאט, ובמקום שכנעתי אותה ללכת למועדון טכנו מזובל ומלא בעשן סיגריות. היה לו וויב מעט בדס"מי, אבל רוב המועדונים בהם הייתי הם כאלו – אותה אווירה מלוכלכת, משוחררת, בוטה. מי שטחון, משועמם או לא משוחרר דיו שותה אלכוהול, השאר מעשנים, רוקדים או הכל ביחד. אני זוכרת שהייתה אחת שלאט לאט התחילה להוריד שכבות עליונות, עד שנותרה עם עורה ושדייה בלבד. לא מתלוננת. היה שם בחור שהיה בין הראשונים, אולי הראשון לרקוד, היה שם מהרגע שהגענו ונותר גם לאחר שהלכנו. לא הטרידו אותי, אולי הביטו בעין צרה ודיברו בגרמנית. בעצם, הטרידו, אבל מחוץ למועדון, לפני שנכנסו. אני זוכרת שמיהרנו להיכנס לפני שהסוטה יפצה את פיו שוב. בכל מקרה, רקדנו. אולי רק שעתיים. לא נותרנו שם זמן רב, הודות לחברתי שטרחה לגרור אותי משם באחת וחצי בלילה לפני שנפספס את הרכבת האחרונה. גיליתי שאני אוהבת את זה, את האווירה, את המוזיקה החזקה והמשחררת, לרקוד.
פעם נוספת שהייתי במועדון הייתה עם האקסית שלי. מצאנו את עצמנו בליין של מסיבות סאדו, מצליפות אחת בשנייה ומתחרמנות ביחד. היא עשתה לי ביד בכל מקום אפשרי שם בערך, ורוב הפעמים עצמתי את עיניי ולא ראיתי מי עובר ונוגע בי קלות, אבל אהבתי זאת. עם זאת לא הרגשתי שקיבלתי מספיק תשומת לב, זה היה מאכזב מעט. המוזיקה הייתה לא רעה, והצעת לה שנלך לרקוד. אני זוכרת שהיא נרתעה, אמרה שהיא לא רוקדת ולא אוהבת את זה, ואני החלטתי לגרור אותה לרחבה בכל זאת. תפסתי בידיה ורקדתי איתה, ראיתי אותה מחייכת ונכנסת לקצב וחייכתי בעצמי. היא אמרה לי שהיא נהנתה מזה. יתכן והייתה זו הפעם הראשונה שהיא נהנתה לרקוד כך בפומבי.
באחת המשמרות שלי בשישי בערב בבר, בה מצאתי את עצמי משתעממת למוות ממחסור באנשים, נכנסו זוג חיילים על אזרחי והזמינו שתייה. לאחד מהם מזגתי בירה, לשני הכנתי קוקטייל נטול אלכוהול שאלתרתי בעבר עבור אחד מהעובדים ותפס לא רע עבור כל אותם נהגים אומללים. התחלנו לשוחח, הם, אני ועובד נוסף מהקבלה שהצטרף אלינו. סגרתי ויצאתי ממשמרת, מזגתי לכולנו צ'ייסר רום, השיחה גלשה מחייהם לחיינו, למין, לסיפורים על הפעמים הראשונות שלנו, לצבא, ולחשק של כולנו לצאת לרקוד. במהלך אותה שיחה ארוכה היו גם כוסות יין וצ'ייסרים של בחרובקה. יצאנו בסביבות רבע לשלוש מהבר וחיפשנו לנו מועדונים לרקוד בהם. לאחר שברחנו מאחד ריק ואומלל (בו גם פגשתי את אחד המדריכים מהעבודה שלי, שניסה להזרים גרמנייה אחת שהשתתפה בסיור שעשה – לא הצליח, אגב), מצאנו אחד נוסף, מוצלח יותר.
נכנסנו, ירדנו לקומה השנייה והתחלנו לרקוד עם צ'ייסרים פה ושם. מדי פעם נתקלים אחד בשני, מחייכים וממשיכים. "תשתמשי בידיים!" אחד מהם צעק לי מבעד למוזיקה. חייכתי וצייתתי. מדי פעם רקדתי לכיוון ההפוך מסוטים שניסו להיצמד, מדי פעם אחד מהם נאלץ להציל אותי מסוטים שהצליחו לחסום אותי ולרקוד צמוד מדי בעוד שמבטם עובר בחטף על כל גופי. לאחר שתשו כוחתינו ויצאנו משם, בסביבות שלוש וחצי, אולי ארבע, הלכנו לאכול במקום היחיד שהיה פתוח. אני השיכורה מיהרתי לרחם על העובד הבודד שהיה שם. "תגיד, אתם בכלל נסגרים מתישהו? כל פעם שאני עוברת פה לפנות בוקר אתם פתוחים. איך אתה חי?" הוא הסכים איתי באנחה מותשת וניהלנו סמול־טוק עד שהאוכל היה מוכן. אני חושבת שחזרתי בעננים הביתה בסביבות חמש לפנות בוקר.
לא יוצא לי לעשות את זה הרבה. לפעמים אני מצליחה להזרים חברה לדאנס־בר, אבל בהתחשב במרחק ביני לבינה זה קורה לעיתים רחוקות. אני בהחלט מפנטזת על זה לא מעט כשאני מזיזה את עצמי מעט בעת שאני מאזינה למוזיקה, בין אם אני מצחצחת שיניים, מבשלת או אפילו קוראת. גם עכשיו אני מפנטזת על זה, כבר באזור השבוע. הגוף שלי משתוקק לפורקן הזה ואין לי אותו. למעשה, אין לי שום פורקן שכולל אחרים. לעזאזל עם הסגר המחורבן הזה. איזה פוסט סתמי, בחיי. אני בטוח גוררת איתי מישהו אחרי שכל זה נגמר.