היום בבוקר כשהבטתי בלהבת הנר הריחני היא איננה זזה. המחזה היה מרתק למדי, לרוב הלהבה מרצדת, אולי אף משתוללת; וזו – לא נעה ולו מעט, ואפילו העשן היוצא ממנה לא נראה כלל. אני אוהבת את הריח ההדרי המתוק היוצא מתוך שעווה בצבע כתום־עדין. זה מקנה לבוקר אווירה נכונה יותר, ולקרב את הגפרור אל פתיל חרוך משרה עליי שלווה ראשונית של התחלה מדגדגת. מעין ריטואל שכזה, לפני שאני פורשת את השטיח ומנסה לנשום על פי זרימת הגוף, לאזן את הגוף, להרגיש את התנועה. לאחרונה כשאני חושבת על המטרה, התכלית של אותו היום, הדבר הראשון שעולה לי הוא "להיות טובה, לעצמי ולאחרים." פעם הייתי יצירתית יותר, אולי אפילו הייתי משתמשת במילים שהיו רלוונטיות אליי פיזית – ליום כולו. אולי הרגשתי שאני מתמתחת, והייתי מחליטה למתוח גבול, להעז. או שאולי הייתי מרגישה שהקפדתי על הנשימה יותר מהרגיל, וחושבת שעליי להקפיד לעצור ולנשום מדי פעם במהלך היום. אני לא טורחת לחשוב על זה במהלך היום. אולי כיוון שאני שוכחת, ואולי כיוון שזה לא משנה – בסוף, אחרי מספיק זמן, זה נטמע בראש. חודשים, אולי שנים, אבל מה זה משנה – יש לי את כל הזמן שבעולם.
כשאני חושבת כיצד אני מרגישה מאחת עד עשר, אני לא יודעת לומר. אולי חמש, אולי שבע, אולי אפילו תשע. אני לא מרגישה רע. אני לא מרגישה בעננים. אני מרגישה... בסדר? אני לא יודעת, אני לא מצליחה להצביע על זה במדויק. זה מציק לי, אבל אולי הכל באמת בסדר, ואני פשוט לא רגילה לזה. אם כי זה לא יתכן באמת, שהרי ישנם כל כך הרבה דברים החסרים לי. אולי לא הרבה, רק חברה אנושית חמה וחברית. אני מביטה בפסיכולוגית דרך וידאו בטלפון וזה מוזר לי. אני גם לא מוצאת על מה לדבר, על אף שתמיד יש, אני רק מתעצלת לעשות רשימה של כל הדברים שהדחקתי בשיחות שלנו. זו רשימה שדורשת מחשבה יתרה שאני לא בטוחה אם אני מעוניינת להשקיע – לנבור במעמקי התת מודע האכזרי הזה שלי, זה כמו לעבור בג'ונגל סבוך של צמחים פראיים ותוקפניים. או שאולי זה כמו לעבור ביער מהנסיכה הקסומה. ובסופו באמת מגיע אדם מוזר, אולי גם לו שש אצבעות, והוא מחפש לעשות עליך ניסויים, אבל אלו הם לטובתך, גם אם מרגישים לפעמים כמו עינוי בלתי נסבל. חבל שלא יוצאים משם באושר ועושר.
אולי כדאי לי לעשות רשימה של דברים שקשים לי וסיבה להדחקה שלי. אני אוהבת רשימות. אבל גם היא קשה, שהרי אין שום היגיון מאחורי ההדחקות הללו. ואולי בעצם יש, חייב להיות משהו עמוק שגורם לי להרגיש כפי שאני מרגישה. סיבה לא חייבת להיות רציונלית, בדיוק כמו רגש. אם היינו שולטים על כל הדברים הללו החיים היו יפים יותר. אני שומעת באוזניים "I'd rather be hard to love than easy to leave" ואני תוהה כמה נכון זה. אם קל לאהוב, האהבה תגיע בכל פעם מחדש. אבל אולי תחלופה תכופה של רגשות מעמיסה על כל המערכת ומבלבלת. מה זה משנה, אנחנו לא שולטים על הרגשות שלנו.
יוצא לי לחשוב המון על מודעות, רובדים אנושיים החומקים מעיניי מדענים. איכשהו הנוירולוגיה והכימיה מתערבבים לי עם הנפש וזה רק מסבך את הכל. מחשבות מסוכנות אך ממכרות, מאוד ממכרות. ואולי השאלות לא חשובות כיוון שלעולם לא תהיה לנו התשובה אליהן. אני לא בטוחה בכלל שאני רוצה תשובה. או שאולי התשובה איננה חשובה, אבל השאלה כן? האם שאלה רלוונטית כשאין אליה תשובה? נדמה לי שכן. זה גורם לנו לחשוב ולהתנהג אחרת, אולי לשפר את עצמנו, אולי לשפר את העולם. בעצם, גם אם אנחנו משפרים רק את עצמנו, אנחנו משפרים את העולם, ממש מעט. אבל יש דברים שלא צריך לחשוב עליהם, אלא רק לעשות. המחשבה מעלה את הספק, וזה, במקרים מסויימים, לא מועיל כלל. זאת למרות המשפט המוכר של דקארט – "אני חושב, משמע אני קיים," שכוונתו היא כמובן הטלת הספק – "אני מטיל ספק, משמע אני קיים." לפעמים עדיף לעשות, פשוט לעשות, גם אם זה בא על חשבון הקיום ולו לרגע, שהרי אחרי כן, בקיום עצמו, המחשבות לא יוסיפו מטען כבד מדי לנשיאה.
אני עייפה לעיתים קרובות לאחרונה. זאת למרות שאני ישנה ברוב הלילות כשמונה שעות, זאת נוסף על שעה־שעתיים־שלוש בצהריים. לאו דווקא רצוף. והחלומות ממשיכים – אני באמת צריכה להתחיל לתעד אותם, כשהפרטים עוד טריים והגיוניים בראש, לפני שהפכו לפיסות פיסות של סצינות נפרדות. אני צריכה לעשות הרבה דברים, בכנות, אבל אני מגיעה להכל, לאט לאט. יש לי זמן, את כל הזמן שבעולם. באמת.
