מצאתי את עצמי לאחרונה מחפשת את הפורנו הקיצוני יותר, המזעזע יותר, הביזארי יותר. כל הדברים הללו שכתובים בגבולות של כולם. עם דם ודקירות ובכי וצרחות איומות, ופרמננט, וחוסר אונים מוחלט. כמה שיותר ביזארי ככה יותר מדליק - זה תמיד עבד ככה בראש שלי, מאז ומעולם, אבל איכשהו לאחרונה אני מחפשת משהו שגם אוכל לשמוע, לא רק לקרוא או לראות. פאק, הצרחות מקפיאות הדם שלה בזמן שהוא תפר אותה, שלא ברור האם היא צורחת מהכאב או מההשלכות העתידיות, בעוד שלעינייה עדשות שלא מאפשרות לה לראות דבר ורגליה פתוחות בכוח עם רצועות בד, והנונשלנט שבו הוא עשה את כל זה, התעלם ממנה לחלוטין - אני די בטוחה שחוויתי אורגזמה מספקת כמו שלא חוויתי כבר זמן מה. וזה היה מדהים, בהתחשב בעובדה שרוב הזמן, לאחרונה, אני לא מצליחה לגמור בכלל. זה מתסכל, אבל הצורך הזה עובר אחרי זמן מה. עובדים עם מה שיש, והייתי בסיטואציות גרועות יותר אחרי שהתחלתי ליטול את התרופות ולא הצלחתי לגמור חודשיים, גם כשממש ממש רציתי (לא, זה לא היה מדליק ובטח שלא בגדר משחק, זה היה נורא).
ומנגד, באיזשהו מקום, אני גם מחפשת את השקט הנפשי. אני מנהלת שגרת בוקר קבועה וזה חדש שלי, ומדהים לי, ואיך לא הצלחתי לגרום לזה לעבוד קודם לכן? איך אחזור לעבוד כך בבקרים? לקום ולרענן את הפה עם משחת שיניים, לסדר מעט ולהדליק נר ריחני, לעשות יוגה, להיכנס לזה, להרגיש את עצמי על הקרקע ואת החזה עולה ויורד עם כל שאיפה ונשיפה, ולאחר מכן לקרוע את השרירים שלי באימון קצרצר אך מספק. לעשות אהבה עם העור שלי - לא כמו שרגילים לחשוב - אלא עם סבון, וחומרים טבעיים שמנקים ומנעימים את הפנים שלי. זו אולי אובססיה מעט לא נורמלית, אבל אני לא יכולה לומר שאני מרגישה בנוח להשתמש במוצרים עם המון חומרים כימיים. יותר טבעי - יותר טוב. יותר רגוע לי. קשה לי אחרת. אני אוהבת רשימות רכיבים קצרות, אני אוהבת להבין את כל מה שאני קוראת שם. אני אוהבת לדעת שזה יוצר בישראל, שתנאי ההעסקה הוגנים, שאף בעל חיים לא נפגע במהלך ההכנות. אלו חברות שאכפת להן, ואכפתיות כלפי העולם והחיים בו, כמונו או שונים מאיתנו, זה חשוב.
הארוחות שלי. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "לאינסטוש" הייתי מתפטרת. אז נכון, אין לי חשבון שם, וזה גם מעניין לי את הביצה השמאלית שאין לי, אבל וואלה - התמונות יפות. אם הייתי יכולה הייתי מעלה לפה בכל יום תמונה של הארוחות שלי. מסודר יפה, נראה מספק וטעים, צבעוני והכי חשוב - משביע. פיזית ונפשית כאחד. אני יודעת שזה לא נשמע אמין כלל וכלל, אבל פירות וירקות זה באמת האוכל האהוב עליי. הצבעים השונים, ובהתאם לזאת גם הטעמים. האפשרויות הבלתי נגמרות - אפייה, בישול, טיגון, ערבול, תיבול. אפילו לאכול אותם חיים, כמו שהם. יש מתוק, ומלוח, וחמוץ וחריף - לא חסר, כלום לא חסר. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. כשאני בבית כל היום יש לי זמן להשקיע, יש לי זמן לבשל. אני אוהבת לבשל, אני לוקחת את הזמן, ולפעמים, אבל רק לפעמים, אני מושכת את ההכנות למעבר לשעה. רק לפעמים. ונהנית מכל רגע. גם מהאכילה. אפילו משטיפת הכלים. התגעגעתי לבישול, מאוד. לא יצא לי לבשל כמו שצריך כבר זמן מה בעקבות הלו"ז הצפוף של העבודה, והביטחון ירד - ראיתי זאת גם כשבישלתי אצל חברים. אבל עכשיו? מדהים לי. כיף לי. אני אוהבת ליצור אוכל יפה, אוכל שמיטיב עם הגוף, ואני אוהבת לאכול אותו או לתת לאחרים ליהנות ממנו. אני גם אוהבת לאכול ממרח שוקולד עם האצבע ישר מהצנצנת, אבל זה מיטיב עם הנפש.
אני תוהה מה אגיד לפסיכולוגית מחר. החיים שלי כה איטיים בשבועות הללו שאני לא יודעת מה להעלות, מה רלוונטי, מה היא עוד לא שמעה. אני יודעת שאגיד לה שאני מתפקדת, אני יודעת שאגיד לה שאני מפחדת שאמעד ולא אחזור להקפיד על הרגלים, שאני מרגישה בסדר אבל איכשהו בו בזמן לא מרגישה כלל, ולא יכולה להניח את האצבע על האם אני מרגישה 9, או שמא זה 5. אולי אפילו שקשה לי להתרכז, שהמחשבות גועשות בראש ומתישות אותי לפעמים, ושאני חוששת להתחיל דברים חדשים, אפילו ספר או סדרה, במחשבה שאמצא את עצמי זונחת אותם באמצע. ואני יודעת שהיא תגיד לי שלא צריך לחשוב על מה אם אפסיק, שצריך פשוט להמשיך, גם אם הפסקתי - לקבל את ההפסקה ולהמשיך. שאפשר להתחייב מבחינת "אין ברירה, זה מה שאני עושה עכשיו," ולא להניח שתהיה לי בכלל אפשרות אחרת. אני יודעת שהיא תשאל מה בדיוק מפחיד אותי, וננסה לנתח את זה יחד. אולי היא תדבר על החלומות שוב, ואני אאלץ להודות בפניה שעוד לא טרחתי לתעד אותם, כי למי יש כוח להתחיל לכתוב כשרק מתעוררים, אבל היא תבקש שאנסה להיזכר בכל זאת ואתאר בפניה את אותן התחושות שוב - חוסר אונים, ללכת לאיבוד, בלבול, הרגשת נחיתות ושאני יוצאת דופן, בולטת, ולא במובן הטוב. ואני באמת תוהה מה זה אומר. למה זה חוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב. עוד מגיל שש. נכון, היו לי תקופות ארוכות מאוד ללא חלומות, אבל עכשיו עם תופעות הלוואי האכזריות הללו הם חזרו והם מובהקים ומציאותיים כמו שלא היו מעולם. תת מודע הכלוא בראשי, חסר אונים, מנסה לתקשר איתי כאשר אני נמצאת בעולמו - בתוכי - ולא צולח. הוא חייב להיות ברור יותר, ואני מצדי צריכה להתחיל לשתף פעולה עמו.
אני הולכת מעט לאיבוד, במה לעשות עם עצמי. אני מנגנת, אני מבשלת, אני מתאמנת, לומדת מעט שומעת המון מוזיקה. אבל עדיין מוצאת את עצמי בחוסר מעש במיטה. אני צריכה להתחיל לראות את כמויות הסרטים שנצטברו ברשימה שלי, וגם את הסדרות, ולנסות לא להירדם הפעם כשאני מנסה לקרוא שוב את הספר הנורא מעניין אך מרדים שאני קוראת. היום הייתי כל כך מיואשת שכמעט יצאתי לרוץ. רק כמעט, בואו לא מגזים כאן. ואני תוהה האם עוד עשרה ימים באמת אחזור לעבוד, לפחות קצת, ואיכשהו הכל יהיה מעט נורמלי יותר, ואוכל לראות שוב את האנשים שבחרתי להכניס לחיי, ולהביא להם חיבוק, ולחייך אליהם. אני יודעת רק דבר אחד - הכל מסתדר בסוף. הכל בסדר בסוף. זה חייב להיות כך, אין אפשרות אחרת. אני לא נאיבית, אני אופטימית.
