אני רואה אותך כותב בבלגן שלך, שבראש שלך יש לו סדר משלו אבל גם אותו אתה לא תמיד מבין.
אני זוכרת שישבנו על המיטה ואיך תיארת במילים קהות כאב חד שמלווה אותך כל יום, כל היום ובמיוחד ביום ההוא בשנה.
הוכחת לי שהחיבוק שלי הוא יותר מחם, שהנשיקה שלי היא כמו סם.
גרמת לי ללמוד את רצונותיי, את גחמותיי.
לאו דווקא את השאיפות הגדולות, אלא דווקא את הדברים שסתם בא לי לעשות ואיך הם מקבלים משמעות כה עמוקה בעיניך המעריצות, כאשר אתה מתכונן לבצע אותם.
אומרים שלומדים להעריך דברים באמת רק כשהם הולכים, אבל אפילו סתומה כמותי יכולה להעריך גוש זהב כשהוא מונח לה ביד.
איך התלהבת כשסיפרת לי על החגורה הזו, לא החדשה, המאולתרת.
כמה שהייתי שמחה לתת לה עכשיו מטרה עליך, משמעות.
אבל יש דברים שלא יקרו, כי בחרת לתת לקשר שלנו למות.
לפעמים אני עוצמת את העיניים חזק חזק ומקווה ששוב אפתח עיניים להפוך של לבאצה עם קוראסונים למיטה וזין שלי שאני לא שותה קפה או אוכלת קמח אם זה בא ממך.