לפני 5 שנים. יום שבת, 25 באפריל 2020 בשעה 21:04
"כעס הוא כלי דרכו אנו מענישים עצמנו על טעויות של אחרים."
היום נפגעתי קשות מחברת קבוצה שהחליטה לבגוד בהחלטה שקבענו ביחד, שאם תתגלה, נסבול מהשלכות קשות ביותר.
כאשר אורן, אחד מחברי הקבוצה שיתף אותי בכך, הוא ציפה שאתרעם, שאצעק, שאקלל את איילה.
אך ישבתי שם בשקט, לא הנדתי עפעף.
"הייתי אומרת שזה משבר אמון אבל זה דבר שמעולם לא היה ביני לבינה."
אמרתי והוא הבין.
קבענו שנדבר על כך כל הקבוצה מחר וכל אחד נפרד לדרכו.
החלטתי לא לכעוס, לא בשבילה, בשבילי.
לנסות להבין, להכיל.
פתאום, כאב נורא אחז בחזי, איים לשבור אותי לחתיכות קטנות שייקח זמן מה להרכיב מחדש, למרות שגם עכשיו איני שלמה, בכל זאת כל הרגל שלי התפרקה.
עכשיו אני שוכבת במיטתי, הראש רועש גועש אך רק מחשבה צלולה אחת חרוטה בי;
האם באמת ניתן לשחרר, או שמא הבחירה לעד תהיה בין הכעס לבין הכאב שלי?