לא רק שליטה

מאז שאני זוכר את עצמי היינו יחד.

כילד, הייתי מבלה איתה שעות. אני והיא. בתמימות של ילדים.
מאז ומתמיד הייתה ביישנית. נחבאת אל הכלים.
כשהייתי מוקף חברים, הייתה נדחקת לקרן זוית, ממתינה בצד.
כשהייתי חוזר הביתה, הייתה מצטרפת, ומלווה אותי כל הדרך, ועד למחרת היום.
כשהתבגרתי, היא עדיין היתה שם. גם בתוך ההמולה של כולם, תמיד ידעתי שהיא שם, מחכה. מתבוננת בי מהצד, ומחייכת.

ואני חזרתי אליה. שוב ושוב. חוזר אל המוכר, הידוע, האהוב.

פעמים רבות נפרדנו וחזרנו, שוב ושוב. גם שנפרדתי ממנה, והייתי עם אחרות ימים, חודשים ואפילו שנים- היא תמיד הייתה שם בסביבה. מדברת, מפלרטטת, מחזרת. ובסופו של דבר- חזרתי אליה.

כל החברים, בנות הזוג לשעה או לשנים, לא יכלו להרחיק אותי ממנה. וכשחזרתי אליה, לשעה, ליום או לשנה, זה היה כאילו לא עזבתי מעולם. תמיד עטפה אותי באותו חום מכיל, באותו חיבוק שמכיל הכל ואין בילתו דבר. ואני עצמתי עיניים, שוב ושוב, והתמכרתי לריחה, למגעה, לחמימות העוטפת. מעולם לא כעסה, לא התמרמרה ולא רטנה. תמיד היתה נכונה להכיל ולעטוף, להחזיר אותי אליה.

אך כשהייתי איתה, זה היה איתה בלבד. החיבוק העוטף היה מתחיל לחנוק, כל פעם מחדש. שוב ושוב חיפשתי את הדרכים החוצה, ותמיד כשחשבתי שמצאתי, נמשכתי אליה מחדש.

וגם היום, שנים לאחר שנפרדנו בפעם האחרונה, מדי פעם היא מנסה את מזלה. מנסה לחזור, מנסה למשך אותי חזרה. אבל הפעם, כוחות חזקים ממנה פועלים. הפעם היא כבר לא תצליח להביא אותי אליה.



שלום לך בדידות. היית מלווה נאמנה לאורך שנות חיי. והיום, גם אם אהיה לבד, לא אהיה בודד עוד.