היא הטריפה אותו. והיא ידעה את זה.
כל יום שלישי, בדיוק בשעה 6 בערב, הדלת של הצימר היתה נפתחת, והוא היה עומד שם. יודע בדיוק היכן למקד את המבט בשניה שנכנס.
גופה העירום והחתולי היה ניצב תמיד באותה תנוחה כנועה, על 6 במרכז החדר, כפות ידיה מונחות על הרצפה ומצחה נוגע בהן, שדיה הכבדים נחים על רצפת העץ, ישבנה מורם אל על, קולר על צווארה- והיא ממתינה.
אף פעם לא איחרה, אף פעם לא פיספסה פגישה.
וגם הוא לא
היא עירבלה לו את כל החושים- חושנית, יצרית, חכמה, מצחיקה. השיחות שהיו מנהלים מתחת לצל השעון שהיה סופר את 3 השעות לאחור היו טעימות לו כמו רגע החדירה אליה, כמו קול הצלפת השוט באחוריה, כמו שפתיה או כמו הגניחות שהיתה משמיעה כשהמצבטים היו נתלשים משדיה, מותירים עליו סימנים אדומים שיכחילו, ויעלמו אט אט.
היא הזכירה לו אותה, שעכשיו ממש מבלה עם חברותיה. באופן נוח להפליא הם קבעו בינהם שיום שלישי יהיה יום ההתפרקות- יוצאים. היא עם חברותיה, והוא עם חבריו. ובהתחלה זה באמת היה ככה. יוצאים- כל אחד עם חבורתו. כמה שעות של רווקות. בלי ילדים, נשים, עבודות- רק הוא וחבריו- והיא עם חברותיה. עד שההיא התחילה איתו בפאב וסחפה אותו אחריה. הוא עוד מפנטז עליה לפעמים. על השיער הבהיר הקצר, על השדיים הקטנים והחצופים שלה. כשנפרדו הוא חשב שזהו. הוא כבר לא יבגוד יותר. מספיק. אבל הדחף הזה- לשלוט, להכאיב, לראות את המבט שלה מתרומם אליו - היה חזק ממנו. ואז היא הופיעה. והפגישות של יום שלישי חזרו- אבל איתה.
ותמיד, תמיד הוא יצא משם ראשון. משאיר אותה בעירומה- מסופקת, כאובה, מרחפת ומלוטפת.
ואז, אחרי שיצא, היא נגשה למקלחת. הורידה את הקולר מצווארה- והתהליך של השינוי חזרה החל. זה כאב לה. מאוד. אבל היא נשאה את הכאב. עבורו. במשך דקות ארוכות ומייסרות השיער השחור הארוך והחלק חזר להיות הערמוני והמוכר. השדיים חזרו לצורתן המקורית, העור התכהה ותווי הפנים החדים התעגלו. היא הסתכלה על עצמה במראה. להפוך להיות הבלונדינית ההיא היה טיפה יותר קשה מלהפוך להיות השחרחורת הזו.
היא גילתה בעצמה תכונה יוצאת דופן- היא יודעת לשנות את עצמה.
ועכשיו היא תצא, ותחזור אליו הביתה, וביום שלישי הבא הוא שוב יבגוד בה. איתה.
