צליל השוט שחותך את האוויר ופוגע בדיוק בנקודה הנכונה, משאיר אחריו סימנים אדמדמים שעוד יתכהו לפני שידהו ויעלמו, גורם לי לחייך.
יותר מדי זמן שלא היינו כאן ביחד- את, אני והשוט. כמה זמן עבר בעצם? יום? שנה? זה לא משנה. עבר כבר מספיק זמן, והשוט מתיישב לי ביד כאילו נוצק לתוכה.
הרבה זמן אנחנו יחד- את, אני והשוט. וכל פעם זו אותה תחושה, מוכרת ומסעירה כאחד- כל כך "הנה באתי הביתה" רגוע ושליו ושולט בעצמו מחד, ו-"hey motherfucker- Let's play!!!!" שואג סוער ומשתולל מהצד השני.
ואני מתבונן עלייך. מתבונן אלייך. השוט פועל, כאילו מעצמו. עוד סוווווווש ועוד הצלפה ועוד גניחה חצי מתבכיינת על הכאב- ולאט לאט את עוצמת עיניים, נותנת לכל מה שזורם אצלך בדם- הורמונים, התמסרות, אדרנלין, אהבה- לקחת אותך גבוה מכאן. עכשיו, כשאת במצב הזה, מרחפת בתוך עננים של עונג רך ומכאיב, עכשיו כשאת במקום הזה, שאת כל כך צריכה להיות בו- וגם אני- עכשיו אפשר לתת להוא, השואג, להתפרע קצת.
עופי, זונה יפה שלי. עופי. אני אשאר פה, לשמור על שנינו.
