האופק המתרחק

והנה, בהחלטה מהירה, היום זה היום.

שנינו פינטזנו יחדיו, מזה שבועיים, על חווייה של חטיפה ליער "ומשם נזרום" אמרת לי.

ואני אכול ספקות: האם זה מתאים לסשן ראשון? האם לא מהר מדי? אך ההחלטה כבר נלקחה, ומאותו רגע כך נדמה אין בי יותר שום ספק או מעצור.

"ערכת החטיפה" מוכנה במכונית, ובטלפון אמרתי לך להגיע למקום בו קבענו. אומנם לקח לך מספר שניות להבין שאכן זה קורה אך התארגנת מהר להפליא.

אספתי אותך מעט לפני השקיעה ונסענו ליער שבחרתי מראש. כל הדרך דיברת מהתרגשות ומאותה התרגשות אני שתקתי. מריץ בראשי את התרחישים עליהם פינטזנו.

הגענו. המקום נראה כאילו נוצר למטרתנו. דקה מהירה ואת שוכבת על הספסל האחורי ידייך אזוקות מאחורי הגב, רגלייך קשורות בחבל ומחוברות לידיים בחגורת עור. עינייך מכוסות. לא עמדתי בפיתוי והגנבתי כמה ליטופים, להרגיש בראשונה את גופך נתון לשליטתי תחת החבלים וחגורות העור המתוחות. ואת גנחת בקול והתפתלת.

נסיעה של 10 דקות בשטח והגענו אל מעבה היער. חשוך וקצת קריר, ואת, אחוזת התרגשות וציפייה (ואולי גם מתוך רצון לבחון אותי) ניסית להימלט, בדיוק כמו שהבטחת שתעשי. מייד מצאת עצמך מוטלת קשורה ועירומה לחלוטין על המחצלת, מקבלת באנחות את עונשך ומצפה לבאות. ועכשיו כבר לא יכולנו לעמוד בפרץ התשוקה, ושנינו נסחפנו למה שידענו שיגיע וכאילו אנו במרכזו של העולם, מנותקים לחלוטין מהיער החשוך, הלילה הקריר ועדר חזירי הבר שעבר בסמוך.

ולאחר שגמרנו והתרתי את חבלייך, שכבנו זה לצד זו מרוקנים אך מלאים ברגשות, מתלטפים במשך שעות ומביטים בכוכבים שביצבצו בין הצמרות שמעלינו.

תודה לך על חוויה מושלמת.

סשן ראשון.