האופק המתרחק

קורונה או לא, אמרת שאת מרגישה כמו עלה יבש.

משפט קיצוני בתקופה קיצונית מחייב מעשה קיצוני (או בעצם שגרתי בכל תקופה אחרת).

אז הקפדנו שההתקהלות שלנו לא תכלול מעל 2 אנשים, אבל טווח של 2 מטרים היה מוגזם לכל הדעות!

אז אחרי שהייתי עם שותפתי בשיעור קשירה אצל גולדי סנשיין המדהימה, הבנתי מייד שבשביל להשתפר וגם ליהנות מהחוויה זה לא מספיק. קבענו לנו שיעור נוסף.

הפעם אומנם כבר ידעתי למה לצפות, אך לא תיארתי לעצמי שאת התובנה העיקרית גולדי תאמר כבר בתחילת הקשירה ובלי משים תחזיר אותי שנים רבות אחורה, אל הפרק המעשי בלימודי הפיזיותרפיה. אז, בימים ההם, לימדו אותנו שכל מגע במטופל חייב להיבנות על רגש. למדנו להרגיש את הגוף שלו באמצעות הידיים של המטפל.

מאז ולאחר אלפי מטופלים, התגבש החוש שאיפשר לי להרגיש את המטופל באמצעות כפות הידיים. באמצעות המגע וגם באמצעות תגובת המטופל למגע. כך ניתן לחוש הרבה יותר מאשר רקמת קולגן נוקשה או שריר מקוצר.

ובמשפט אחד גולדי חיברה אותי לרגש הזה, לחוש הזה: "האחיזה שלך בנשלטת בעת הקשירה" כך אמרה בעת שאחזה בה בחוזקה וליפפה סביב מותניה את חבלי הקוקוס הקשוחים, "מעבירה אליה את תחושת הביטחון שלך".

ומאותו רגע כל השאר היה רק בונוס.

תודה לגולדי על עוד חוויה מדהימה.

די מזמן אמרת שאת מפנטזת על סשן אונס. כזה שלא ממש מסוכן אבל מצד שני מספיק מציאותי כדי לחוות את הריגוש של אובדן מוחלט של השליטה תחת אגרסיביות בהמתית של גבר זר. גבר שיתעלם מתחינותייך, יקרע את מלבושייך ויבצע בך את זממו.

ואנחנו בנינו תרחישים והתכוננו לאותו שבוע שבו ידענו שאוכל להפתיע אותך.

ונתת לי את המפתח.

ובכן, אז מה עושים? מתי הכי כדאי? בערב? בלילה כשאת ישנה? ובכלל, כיצד אצור דימוי של אגרסיביות כזו שאת לא מכירה? שתיצור אצלך את האשליה שמדובר בגבר זר?

טוב, אז בחרתי משיקולים שונים להפתיע אותך דווקא בערב (טעות), עם ערכת קשירה שהכנתי מבעוד מועד והייתה בדיעבד מאוד מוצלחת, ועם מסכה שחשבתי שמאוד מפחידה (שטות כמובן) ובגדים שאת לא מכירה ואפטר שייב שגם אני לא מכיר. 

הכל היה מושלם, בעיקר התכנון.

אבל המציאות (וגם את) מתנהגת בצורה לא צפויה. 

מהשיחים בחצר הסמוכה תיצפתתי דרך החלון כדי לראות שאת לא ליד הדלת במקרה, וכשהכל היה מושלם פרצתי לביתך כשאני מוכן לכל הפתעה ובעיקר מגייס את כל האגרסיביות שבנמצא כדי שהחוויה תהיה אמינה.

תוך שניות התכנון המושלם קרס כמובן, כששמעת את המפתח מסתובב במנעול המעצבן. וכשראית אותי ניצב מולך במסכה המפחידה (אוף איזו שטות) פלטת "אוי דווקא עכשיו". אבל לא נתתי לך להמשיך כי קפצתי עלייך ועם איזולירבנד עבה קשרתי את ידייך ורגלייך וגררתי אותך לחדר השינה. ההשתלטות נמשכה דקות והיתה דווקא מאוד מוצלחת אבל איבדתי את גורם ההפתעה. וכשההפתעה קורסת...

ההמשך היה נחמד אבל לא שום דבר שאנו לא מכירים מסשנים קודמים. והכי גרוע - סיימנו עם חיוך. מי מסיים סצנת אונס עם חיוך? 

אז לסיכום: המציאות חזקה מכל תכנון ועכשיו אנחנו צריכים לחכות לתרחיש האונס הבא. כנראה מרדף סוער בטבע כשיתקרב האביב ביער שאנחנו כל כך אוהבים. ועד אז נסתפק בסשנים "רגילים" בין 4 קירות. רק שלא יתחיל לשעמם.

 MAY THE FORCE BE WITH YOU

זוהרית החמודה ארגנה לנו חדר יפה בהתראה קצרה.

כמובן שלא עלה בדעתנו לפספס את ההזדמנות.

כשהגעתי כבר המתנת בחדר, אך לפני כן עוד הספקתי לקרוא את הבדיחה של זוהרית: על כרטיס הכניסה לחדר התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה "גודזילה". (פעם נצטרך לסשן אותה בתמורה, חלפה מחשבה בראשי).

בפנים המתנת בדיוק כמו שציפיתי - על ארבע, כשהגאג החדש וכיסוי העיניים היפה מהעור מונחים ליד. משום מה השארתי אותם בצד וניגשתי מייד לקשירה. אין מה לעשות, החבלים החדשים סיקרנו אותי. ואכן הם מצויינים ואיפשרו קשירה מושלמת של שתי הידיים לאחור וחיבור הדוק מאוד לקרסול של רגל ימין. רגל שמאל נשארה חופשייה (לא מתוך טוב לב, פשוט ככה זה הרבה יותר פרקטי). 

לאחר כשעה שחררתי אותך, אני מודה שלא עמדתי בפני התחינות. התוצאות הצדיקו זאת: הראית טווח פעולה הרבה יותר גדול וגם היית חביבה וממושמעת לשם שינוי. 

לאחר 5 שעות כשיצאנו, זוהרית כבר לא חיכתה לנו ואחרי מיץ ענבים (שלי) ובירה (שלך) החלטנו להעניק לה מתנת יום הולדת ממש מגניבה.

היום נדע אם היא תסכים. מסקרן!

והנה, בהחלטה מהירה, היום זה היום.

שנינו פינטזנו יחדיו, מזה שבועיים, על חווייה של חטיפה ליער "ומשם נזרום" אמרת לי.

ואני אכול ספקות: האם זה מתאים לסשן ראשון? האם לא מהר מדי? אך ההחלטה כבר נלקחה, ומאותו רגע כך נדמה אין בי יותר שום ספק או מעצור.

"ערכת החטיפה" מוכנה במכונית, ובטלפון אמרתי לך להגיע למקום בו קבענו. אומנם לקח לך מספר שניות להבין שאכן זה קורה אך התארגנת מהר להפליא.

אספתי אותך מעט לפני השקיעה ונסענו ליער שבחרתי מראש. כל הדרך דיברת מהתרגשות ומאותה התרגשות אני שתקתי. מריץ בראשי את התרחישים עליהם פינטזנו.

הגענו. המקום נראה כאילו נוצר למטרתנו. דקה מהירה ואת שוכבת על הספסל האחורי ידייך אזוקות מאחורי הגב, רגלייך קשורות בחבל ומחוברות לידיים בחגורת עור. עינייך מכוסות. לא עמדתי בפיתוי והגנבתי כמה ליטופים, להרגיש בראשונה את גופך נתון לשליטתי תחת החבלים וחגורות העור המתוחות. ואת גנחת בקול והתפתלת.

נסיעה של 10 דקות בשטח והגענו אל מעבה היער. חשוך וקצת קריר, ואת, אחוזת התרגשות וציפייה (ואולי גם מתוך רצון לבחון אותי) ניסית להימלט, בדיוק כמו שהבטחת שתעשי. מייד מצאת עצמך מוטלת קשורה ועירומה לחלוטין על המחצלת, מקבלת באנחות את עונשך ומצפה לבאות. ועכשיו כבר לא יכולנו לעמוד בפרץ התשוקה, ושנינו נסחפנו למה שידענו שיגיע וכאילו אנו במרכזו של העולם, מנותקים לחלוטין מהיער החשוך, הלילה הקריר ועדר חזירי הבר שעבר בסמוך.

ולאחר שגמרנו והתרתי את חבלייך, שכבנו זה לצד זו מרוקנים אך מלאים ברגשות, מתלטפים במשך שעות ומביטים בכוכבים שביצבצו בין הצמרות שמעלינו.

תודה לך על חוויה מושלמת.

סשן ראשון.