כל מה שתלוי מתייבש ונופל

מתגעגע להרגשה הזו...

היום לא נראה לי שיש משהו שמרגש אותי יותר... הכל בגלל התפיסה שאם אני אגיע עם צפיות, רוב הסיכויים שאתאכזב...

ואם פעם הציפיה בתור איש צעיר לציפיה פיזית, היום הציפיה היא הרבה יותר מנטאלית.... יותר חשוב לי השכל, הצורה והטון.

והרבה אומרים שעם ציפיות אפשר למלא רק כריות.... אולי זה נכון....

הציפיה שלי מוזרה ושונה מאחרים. במיוחד בפאן המנטאלי (לא יכולים לחדש לי בפיזי).

ישנם 2 מישורים שאנשים חיים בהם - הילדות והבגרות.

במישור הילדותי - הציפיה בפאן המנטאלי היא ילדותית כמתבקש  - שפה כחולה, דיבורים מלוכלכים , חוסר גבולות ואולי אפילו חוסר טאקט, לעשות דברים שברמה הבוגרת איננה תואמת לקלאסה...

במישור הבוגר- הנימוס הוא השולט - חייבים שיהיה טאקט, חייב להיות תוכן מזין, בוגר ומאופק . יכול להיות עם מלא אופקים, אך עם הרבה דיסטאנס...

ומה אני בסך הכל? איפוק ילדותי? שפה כחולה עם תוכן? דיבורים מלוכלכים עם ערבוב שייקספירי? גניחות בוגרות? להיות בגוף של בן 36 ולהתנהג כמו ילד בן 17? מאידך להיות בגוף של בן 17 ולהתנהג כמו בן 50? :)

לא יודע, מבלבל.....

מה שבטוח אני מתגעגע לריגוש המנטאלי הזה, והכיף הזה חסר לי...