אני זוכר את הבהלה בי כשקמתי למחרת וראיתי את הפנים שלה. סימנים כחולים איפרו חצי מפניה מטה עד לצוואר והדרימו הלאה בספורדיות, מנקדים את גופה כמפל של אלימות. יש מקום אליו הולכות נשלטות בו הן אינן. הן הופכות ילדות או זונות, חור או כלבות, משרתות או לעיתים פשוט חפץ. אך עם הניסיון אתה למד שלפחות עבור חלקן זו רק תחנה. היעד הוא ריק מוחלט; וואקום מחשבתי ושיפוטי. ומשהתובנה נרכשה, אף פעם לא מצאתי מיצוי בסגידה מנשלטות. אני נהנה מזה, כמובן, אבל זה לא כמו להביט בהן כשהן אינן. בהינתן שאדם מוגדר ממחשבתו ולא בשרו, אני רואה בתשוקה שלי להביאן לשם ולראותן שם, כנקרופיליה קוגנטיבית. אני מוצא את לכתן מעוררת. במותן ציוו לי חיים. המוות התודעתי זמני אמנם, אך מהו זמן היכן שהתודעה איננה? לעיתים זה מרגיש לי שהן פשוט רוצות למות, אנחנו רוצים להרוג אותן וכל היתר זה המילים שכולנו צריכים לספר לעצמנו כדי להנפיק אליבי לשדינו.
מסלולים שונים יש אל היעד: נרקוטיים, פסיכולוגים, חניקות עד דעיכה, כאב. כולם בסופו של דבר דרכים להציף את המוח בתחושות עד שאין מקום לחשוב או לחנוק אותו עד שאין יכולת. עם העשורים התחלתי לראות בעצמי יותר כמתווך או מדריך טיולים מאשר היעד. חור שחור סאדיסטי, שתפקידו לקרוע אותה לגזרים כדי שתוכל לעבור את אופק האירועים. אני לא באמת יודע לאן הן הולכות אחר כך. ככל החורים השחורים, מעט מאוד בורח חזרה. עיניהן נכבות, גופן נרפה. עם העיניים הנכונות, אפשר ממש לראות אותן מתכווצות מארבעה מימדים, מאבדות את גופן לדו-מימדיות, את עצמן לחד-מימדיות ולבסוף את מקומן בזמן מעבר לסינגולריות. רק רטט שרירים עדין, לעיתים על שפתיים, לעיתיים בירכיים, חושף איזה רמז למתרחש שם. פרדוקס השמדת המידע מחייב כמובן שהאינפורמציה מעורבלת עד שלא ניתן לפענח את הרטיטות הללו כאיזה קוד מורס בשרני, אך קרינת הוקינג המאזוכיסטית הזו היא כה מספקת לצפייה, גם ואולי משום שאין לדעת מה הוא בדיוק הנצפה.
אני תוהה לעיתים מה מושך אותי במקום הזה: האם זו השליטה הטוטאלית? אני לא בטוח. אתה לא שולט בוואקום. אתה יכול לעצב אותו, להזיז את האיברים כרצונך אבל איך שולטים בשאיננו? אני שולט בהן עד לאופק האירועים, כן. כל עוד האורות דולקים, יש במה לשלוט. אך כמו כל הדברים, הקצוות תמיד פרדוקסאליים. שליטה היא בסופו של דבר נגזרת של התנגדות וכמו מסה במהירות המקסימלית שניתן להאיץ אליה, היא חודלת להיות מסה. השליטה בחומר בשיאה כשהחומר איננו שם להתנגד, אך כשהחומר איננו שם להתנגד אין דבר לשלוט בו.
מעבר לאופק האירועים הן מפסיקות להתנגד. שם המשיכה בעיניי היא אחרת. להמשיך את המשיכה הקודמת, זו שהביאה אותי עד לשם, הרצון לשלוט בהן, תהיה פשוט כמיהה לא אטרקטיבית בעיניי, כמיהה קוסבית או קסטיאלית. שליטה בשאינו מתנגד או פוחד לא קוסמת לי, על החיובי והדוחה שבאמירה הזו. אז כשהן מפסיקות להיות נשלטות, אני מפסיק להיות שולט. אני נהנה מהן במובנים שמפחידים אותי לגבי עצמי, כמו השניות האלה שאתה חונק מישהי והיא נובלת כמו פרחים בהילוך מהיר בסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק.
אני מפחד מהדחפים שלי. כשקמנו למחרת, פניה העידו את שאני כלל לא זכרתי שעשיתי בה. בפיק של היצר יש גם אופק אירועים מן הצד השני של החור השחור. המקום בו אני מאבד שליטה כשולט. אך שלא כמו אצלן, כשאתה מסיר ממני את התודעה אינני דומם. כשאינני, אינני דבר מלבד חייתיות. בהבזקים של תודעה שלפעמים מעירים אותי מהמצב הזה, אני מרגיש כמו גורילה. אני קדמוני ורצחני. האקט של הרפיה פיזית, שהוא עבורן השיחרור, הוא עבורי הכלא. כשפרקי אצבעותיי נחים, זה מתיש. כשהם קפוצים חזק כאגרוף ובמיוחד כשהם מכים כאחד, אני אינני. אני רועש, אני נוהם, אני לכאורה כה אינטנסיבי מפרספקטיבה חיצונית. אך שם נמצא אופק האירועים שלי ושם אני שקט עד שאין רעש יחסי להגדיר עימו שקט מהו.
הבטתי בפנים שלה ונחרדתי. אהובה מכוסחת - מה היא אומרת על האוהב? אני בכלל לא זוכר שעשיתי לה את זה. ההגדרה "שולט" תמיד היתה מוזרה לי. כשאני בשיא ה"שליטה" מבחינתן, בפועל אינני בשליטה כלל. היא אומרת שזה בדיוק מה שהיתה צריכה. שזיהיתי את זה בה אתמול ושהיא רצתה שאכסח אותה. זה מרגיע מעט אבל עדיין... מקננת בתוכך האימה כי אתה יודע שאתה לא היית שם. למה רק כיסחת אותה? מדוע לא שברת עצמות או תלשת בשר בנשיכה? כשאני לא שם, מי עוצר את הדברים בסימנים כחולים, שריטות ונשיכות? הוא יהיה שם בפעם הבאה?
אני מפחד ממי שאני כשאינני. אני זוכר את הבהלה בי כשקמתי למחרת וראיתי את פניה. זו לא האימה ממה שעשיתי לה, אלא שלא הייתי שם כשזה נעשה. זה לא הסימנים הכחולים על הפנים, אלא המחסור בעוגן של זיכרון או שליטה עצמית אליו אני יכול לקרקע את המוסר שלי בידיעה שלא אקום יום אחד ופניה יהיו מרוסקות מעבר לזיהוי, מעבר לצלם אנוש, מעבר לאופק האירועים. הסימנים הכחולים עליה, כמו הרטיטות שלה כשהיא איננה, כשהיא בספייס שלה, הם האינפורמציה היחידה שיש לי לאסוף על שעשיתי, קרינת ההוקינג הסאדיסטית השורדת את המסע חזרה.
היא נהנית ממנה. היא מביטה בה בראי ומלטפת את הסימנים הכחולים, כשם שאני מביט בה ומסתכל על רעידות השרירים. שנינו נהנים להביט בקרינת ההוקינג של האחר ואחוזי אימה מלהביט בשלנו. האני המודע לא רוצה לראות את האני שאיננו. כחומר ואנטי-חומר, לא ברור אם הם בכלל יכולים להתקיים יחדיו ואולי כרפלקס קוסמי אנו נרתעים מלאפשר זאת.
אני מפחד ממי שאני כשאינני. מחקרים מראים כי מרבית האנשים חרדים משיפוטם של אחרים יותר מהמוות עצמו. באין דרך להרוג את האחר, אנו מסירים מעלינו את עול השיפוטיות כשאנו מאפשרים לו להרוג אותנו. רק לזמן מה, רק נקרופיליה קוגנטיבית אבל אתמול רצחתי אותה. אתמול היא התאבדה אותי. אני לא יודע אם אני אוהב את מי שאני כשאינני אבל אני אוהב אותה על שהיא מאפשרת לי לא להיות. האם שנאה אני? אומרים כי אין אהבה התלויה בדבר. אם החיים דבר הם, היש אהבה כשל הרוצחים המקיצים עם נרצחתם?
