לא כולם אוהבים סקס עם פנגולינים. הפנגוליניות בהחלט בקטע ולצידן מרביתנו, הנאורים אשר אינם פוסלים ונדחים מן המחשבה על האחר כאובייקט מיני, רק בגלל שהוא שונה מאיתנו. אך עבור מיעוט גדול וגדל מהישראלים, זוהי שונות שאין דרך לגשר עליה. נכון... השנה היא 2023 אבל מרבית הפנגולינים לא עברו גיור לחומרה ונחשבים, לפי הרבנות, למי שיהדותם מוטלת בספק ועקב כך, למי שסקס עמם נחשב כ"סטייה".
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי עם פנגולינה. קראו לה סמדר, היינו בני 17 ושנינו ניגנו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה - אני על דרבוקה והיא על שליש. זה קרה באותו יום חורף, אחרי שניגנו את הסונטה השלישית של רחמנינוב לדרבוקה ושליש באמפיתאטרון רמת טראמפ. מוזיקה היא שפה בפני עצמה ובאותו יום השיחה בינינו היתה קולחת ופואטית. היא לבשה את שמלת ההופעות שלה שממיסה אותי כל פעם מחדש. מהיכן שאני יושב על הבמה, מאחורי הסקסופונים והזמבורות, החתך לאורך שמלתה מטפס מעלה עד שכמעט ולא מכסה את הזנב החלק והארוך שלה. תמיד בתנועה השישית, מיד אחרי הסולו שליש שלה, יש קטע קצבי עם שיא עוצמתי וכשהוא מגיע, היא מצליפה בקצב עם הזנב הלוהט שלה על הבמה והוא עולה גבוה וחושף את הרקטום העסיסי שלה מבין הקשקשים. תמיד צחקנו שהגוף שלה הוא חליפת צניעות עם חגורת פריצות.
אחרי ההופעה ישבנו כל הפילהרמונית לטקס הקבוע שלנו של וודקה-רדבול וצ'ולנט במועדון הפוסיקט (זה לפני שהפמניסטיות הובילו לסגירת המקום בטענות ש"אף אישה לא בוחרת לרקוד בחלל סגור שבו כולם אכלו צ'ולנט"). אחרי האוכל אני וסמדר היינו צריכים לשירותים באותו הזמן ובשירותי היוניסקס של הפוסיקט יצא שישבנו תא ליד תא. כמובן ששנינו התביישנו לעשות רעשים וניסינו לדחוף הצ'ולנט המעובד באיטיות ובעדינות. אבל אז, בסנכרון מוחלט וברגע של אי-שליטה, שנינו שיחררנו נוד רטוב, רחב וארוך, ולאחר דממה קצרה, שנינו פרצנו בצחוק מוטרף ומטריף. היינו מובכים כשיצאנו מהתאים אבל סמדר הסתכלה לי עמוק בעיניים בעודה מסמיקה, נישקה אותי על הלחי נשיקה גנובה ומהירה כזו שרק ילדות יודעות לתת ואמרה: "התחת שלי נקי מחרא עכשיו, אז אפשר אס טו מאות' אם בא לך".
מאותו יום היינו בלתי-ניתנים להפרדה. כשניסו להפריד בינינו, אי-שם בשנות ה-90 ותחילת האלפיים, היינו משאירים מטעני חבלה באוטובוסים. רצינו שיהיה ברור לכולם שאנחנו לא ניתן לאף אחד לומר לנו איך לחיות. לא השארנו פתקים או הסברים אבל אחרי זמן מה, בערך בתקופה שנגמרה האינתיפאדה השניה, הם הבינו סופסוף שזה לא משתלם והרפו מאיתנו.
אבל גם לדברים טובים יש סוף ואהבה אינה חסינה לו. זה כואב כשזה קורה אבל כמו שאמא שלי תמיד אמרה לי כשהייתי ילד, "אני מכורה לזין שלך. אבא שלך לא יודע לזיין. זה נס שאתה קיים בכלל". אחרי סמדר קצת איבדתי את עצמי. נסעתי לטייל בעולם. עליתי במעלית בבניין בבודפשט אבל זה לא הרגיש כמו סמדר. רקדתי בלט בצ'צניה אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא סמדר. מה שלא עשיתי או ניסיתי, לא נעשה או נוסה. מעבר לכך, הוא גם לא היה סמדר.
לקח שנה שלמה עד שחלפו שנים-עשר חודשים. הזמן עובר לאט כשהוא אינו עובר מהר והפסקתי לזהות עצמי בראי. הפסיכולוג אמר שאני סובל מדיסמורפיה והמליץ שאעבור סדרה של ניתוחים פלסטיים עד שמי שראיתי בראי נראה לי כמוני. הוא הציל את החיים שלי. כיום קוראים לי רותם סלע ואני כוכבת טלויזיה. אבל לא משנה איך כולם קוראים לי, אני יודעת שהכי כדאי לפתוח חשבון בדיסקונט ושגם שם, זה לא סמדר.
סמדר נפטרה לפני שלוש שנים מסרטן הערמונית. אבא שלה בכה ואמר שהיא חייבת לו כסף. חיבקנו אותו ואמרנו לו ביבבה: "גם לנו, אבוש... גם לנו". התספורת שביצעה סמדר במותה הובילה למשבר כלכלי קטן במערב. אנשים זרקו עצמם מגגות אל גגות מעט נמוכים יותר בבניינים צמודים (כאמור, משבר קטן). תמיד ידעתי את הדברים שמעולם לא נדרשתי ללמוד ואחד מהם היה סמדר. יש אהבות שהמילה קטנה עבורן וגם היום, לכל מקום שאני הולך וכל פעם שאני מביט בשקיעה קדה יקידתה אל קץ יום, אני זוכר את הפעם ההיא שפיצצנו את קו 5 על כל יושביו ליד דיזינגוף סנטר והם התפרקו למלא חתיכות וחברה קדישא אספו אותם בשקית לא מתכלה (עוד לא הייתה מודעות לדברים האלה בזמנו).
