בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

BaD KitTy

כותבת בשבילי, את המסע שלי כאן, הכתיבה טובה לי.

**מומלץ להתחיל מהסוף ולהתקדם כרונולוגית. לעבור איתי את המסע שעברתי
לפני שנתיים. 8 במאי 2021 בשעה 14:28

20 שנים עברו
מאז אותו מפגש
והקשר שנרקם
בעקבותיו.
אני היום
בת 36
ואתה
...


אתה יושב מולי
שמור היטב, נראה מצוין.
השתבחת הייטב בכל 50 שנותייך.


קשה להסביר את הסערה שמתחוללת בפנים. 
איתך תמיד היו תחושות מעורבות.


השולט המיתולוגי.
הראשון שבאמת 
שלט בי לאורך זמן.


מצד אחד ניצולת, השתמשת, 
לקחת הרבה ונתת מעט.
מצד שני, לקחת
אותי לקצה
איתך. 


בזמנו זה כל מה שביקשתי,
לא קמצוץ מעבר. 
האם זה הופך
את הניצול
לסבבה?


למלא את בקשותיה
של בתולה בת 16? 


אני לא מתחרטת על העבר,
וגם לא חפה מאחראיות.


אני יודעת שאם זה לא היה איתך,
זה היה עם אחר. אחר שיכל לעשות...
הרבה יותר נזק. כי באמת לא היו לי גבולות. 


אני מעריכה את זה שנפגשת איתי. 
זה היה מאוד kind מצידך. 

 

אני לא באמת יודעת מה רציתי מהמפגש.
מניחה שזה מכלול של דברים. 


רציתי את הפרספקטיבה שלך 
על מה שהיה בינינו פעם.
ואת זה נתת לי.


רציתי לדעת איך ארגיש מולך,
האם המשיכה עוד שם
והאם הרצונות
שלנו בהווה
זהים?


גם את זה נתת לי.


כשישבתי מולך,
הקשבתי למילים, 
קראתי את שפת הגוף,
בחנתי את התגובות שלך.
הבנתי למה נמשכתי כשהכרנו.


אבל לשבת ולשמוע אותך 
מקטר על כל דבר קטן,
לא לוקח אחראיות
על כלום ושומדבר, 
לא ראיתי את עצמי
מתמסרת אלייך שוב. 


שולט שרוצה היום את ההתמסרות שלי
יקבל אותה כשהוא יהיה מוכן אליה.


למדתי שזה סוג הגבר 
וסוג השולט שאני 
נמשכת אליו.
כזה שלוקח 
אחראיות.


זה פאקינג סקסי.


בעבר הענקתי לך
את ההתמסרות שלי
ללא תנאים וללא אבחנה.
הייתי ספק נערה, ספק אישה.


היום. אין. ספקות.
שליטה מקבלים, כל יום מחדש.
והיום לא תקבל את ההתמסרות שלי.
כי לא הוכחת שאתה ראוי לו.
אז תודה על ההזמנה.
אך הפעם אוותר.

 

לפני 4 שנים. 9 במרץ 2020 בשעה 8:16

בבוקר אתה מסמס לי שתהיה בבניין שלי היום. 
הנה דפיקות הלב התחילו, בוקר טוב באמת. 
לצערי כבר התלבשתי, ודווקא היום בחרתי
פאקינג אוברול, וואט וואז איי טינקינג?!


קבענו ל11:30, אני נכנסת לאוטו שלך.
הפעם למדתי, נכנסתי ישר לכיסא האחורי. 
מתעדכנים קצת בזמן שאתה מוצא חניה. 


אחרי שוידאת שמצאת מקום מספיק פרטי,
אתה מביט אחורה אליי, מסמן לי להתקרב,
תופס לי את הלסת, או שזה היה הצוואר? 
ומנשק אותי. אבל הנשיקה שלך זה משהו... 
אחר. I feel like your devouring me.


אתה גם מוציא קצת קול של חיית טרף, 
נהמה כזאת, ומנשק אותי בצורה חד צדדית,
פול קונטרול אוף דה סיצ׳ואישין. מתה על זה.
אני נטרפת ממך ומרטיבה עוד. סיימת את
סבב הטעימות ואתה עובר לשבת מאחור, לידי. 


אתה זורק עליי את המגבת שלי, ישמצב שלא
החלפת אותה מפעם שעברה, משום מה זה
משמח אותי. אני מניחה אותה תחתיי ואתה
מחדיר אליי אצבעות. חזק. מהר. בלי אפילו
להסית הצידה את התחתון. יש חוקים בעולם,
שתקפים לכולם, חוץ מאלייך. זה מדהים. 
גבר אחר היה מסתבך, או לכל הפחות 
התחתון היה מאט אותו. איתך, כלום.
עסקים כרגיל. ואתה אומר לי לא לגמור 
בלי לקבל רשות, ואני חושבת לעצמי
אבל אני אפילו לא קרובה...


כמה שטעיתי. אתה מגמיר אותי,
בקלילות מרשימה. אחרי כל הזמן הזה
אתה עדיין מצליח להרשים אותי כל פעם. 
גם בקוויקי של חצי שעה באוטו. ואז אתה עוד 
דורש ממני לאונן ולגמור שוב, מודה ששוב תקף אותי
סקפטיות. אתה סופר לאחור, לאט. מביט ישר לתוך עיני,
בוחן אותן. כאילו יש לך רדאר. אתה מריח את האורגזמה 
שלי מקילומטרים ויודע בדיוק מתי היא מגיעה. 
קצת אחרי שסיימת את הספירה לאחור, 
אני גומרת שוב. בקושי עבר שניה,
 להתאוששות, ואתה כבר פותח 
את המכנס ונותן לי סימן, 
לגשת. אתה כבר יודע
מה אני רוצה. 


לא מעניין אותי שאני מתנשפת 
או שחם פצצות ואני מזיעה בכל מקום. 
לא מעניין אותי שעכשיו גמרתי או שאנחנו 
בחניון ציבורי. מעניין אותי דבר אחד. 
לשים את הזין שלך בפה שלי. 
איך שנתת אישור לגשת,
הוא כבר בפנים, ואני 
מוצצת. יאמי. 
חיכיתי לזה. 
הרבה זמן.
בסבלנות. 


הפעם אני מוצצת שונה, 
אני מתנתקת ממה שאולי מצופה ממני,
מתנתקת מהמחשבה של איך זה מרגיש לך,
מתנתקת מכל מחשבה אפשרית ופשוט מתענגת. 
זו לא מציצה, זו ארוחה. ארוחת גורמה. 
הזין שלך הוא המנה העיקרית
והזרע... ממממ זה הקינוח. 


אני יורדת לביצים וגם קצת מתחת,
ומגלה שזה מאוד נעים לך. רגע אחד. 
איך זה יכול להיות שאני רק עכשיו מגלה
שאתה נהנה מהלשון שלי גם בתחת שלך? 
יכול להיות שידעתי ושכחתי? מסקרן. 
אחרי כמה זמן אתה מורה לי לחזור
לזין, כי אתה מוכן. לקינוח : ) 


אתה יורה זרע לתוכי, 
אני מוכנה לזה מאוד,
כן, תביא לי הכל. תמלא אותי בכולך. 
אתה מתעוות בתוך הפה שלי ואני לא זזה. 
סלע. שלא יברח כלום!!!! למה אני חמדנית מאוד. 
רוצה כל טיפה. בולעת הכל, זונה טובה. 
צריכה חלבון, שיהיה כוח. ואתה... 
אתה נותן לי כוח. 

 

לפני 4 שנים. 23 בדצמבר 2019 בשעה 16:32

I still fucking think of you 

You mother fucking cunt

לפני 4 שנים. 24 בספטמבר 2019 בשעה 12:59

שעת לילה מאוחרת
אני עומדת מחוץ לרכב שלי בתחנת דלק
רכב מאט ונעצר מאחוריי
אני יודעת שזה הוא
מתהההההה
מתה להסתובב לראות אותו
איך הוא נראה?
לראות את החיוך שלו מתעגל אליי
את המבט שלו פוגש את שלי
אבל משתהה, ממשיכה לעמוד עם הגב אליו
הוא דופק צפירה קטנה
אני מסתובבת אליו, מתייחסת
היי. יוצא מהאוטו. חיבוק. נשיקה. סעי אחריי

מגיעים. יוצאים מהאוטו לסיבוב רגלי בחוף.
הוא עם נעליים צבאיות, אני יחפה.

נעצרים בחוף הים ליד אבנים גדולות
משכיב אותי על הגב
הגב מכסה את כל שטח הפנים של האבן,
הראש שמוט מטה כמו בובה
הרגליים גם
ואני מוקשתת

הוא מרים את השמלה
מזיז הצידה את התחתון
כל הכוס פתוח
בשבילו
לשחק
הוא מתחיל לחקור
״את מגולחת״
אני לא מבינה. זה שאלה? לענות?
חצי מהדברים שהוא אומר אני לא מבינה
הראש לא חושב
האוזניים לא מבינות את המילים
רק הגוף מקשיב
הגוף שלי בקשב שיא לידיים שלו
לשפתיים שלו
ללשון שלו
למגע שלו
אין לי יכולת גם להיות בקשב למילים.

מתחיל לזיין את הכוס עם האצבעות
מגמיר אותי. ושוב. ושוב.
משפריצה שם כמו הכלבה המיוחמת שאני.

מדדים   יחד חזרה מחובקים לאוטו
בכז הבטיח לי קפה שחור
בדרך לאוטו ממשיך לעצור כל כמה זמן
לשחק בי
גבר זר שמשוטט באזור, מתיישב על האבן שהשפרצתי עליו
מתיישב על כל השפיך שלי

ומביט בנו עומדים בחול
איך הוא מרים לי את השמלה
מכופף אותי מטה
משחק לי בחור של התחת
מרים ומסובב אותי אליו
חולץ את שדיי
מתעלל בהן
מורה לי ללכת ככה לכיון האוטו כשכל התחת והשדיים שלי בחוץ

״יש פה מישהו, אפשר להתכסות?״
״מה אקבל בתמורה?״
דיון קצר, או ארוך, אין לי מושג,
על מה סחר החליפין תמורה להתכסות עד שהגענו להסכם.

מכניסה את כל האיברים שלי חזרה לשמלה
ממשיכים לאוטו
מצביע על המפשעה שלו
זה הזמן שלי
למצוץ
הוא גומר בפה
הכל נכנס אליי
ללא יוצא מן הכלל

מביטה בו בפה מלא
מבט תוהה
הוא מחייך
״זה בסדר, את יכולה לירוק״
בלי שאגיד, הוא כבר יודע.
כוחה של הכירות מוקדמת.
יורקת הכל לחול.

קם. מוציא פקל קפה. מכין לנו קפה שחור.
לא שואל איך אני אוהבת, לא שואל סוכר.
מכין את הקפה שהוא יודע.
אין ספק שאהנה מכל מה שיציע לי.
כי שנינו יודעים שכל מה שיוצא ממנו מענג וטעים ומרגיע לי.
מתיישבים באוטו. אני בכיסא של הנהגת. הוא לידי.
נשענת אליו, עליו.
שותה אותו ונרגעת.

לפני 4 שנים. 11 בספטמבר 2019 בשעה 9:14

ילדים אמא עסוקה
היא הלכה להזדיין


לא. לא עם אבא. 
זה פשוט משהו שאני צריכה לעשות. הרבה.
כי אבא הרעיב אותי. כמעט למוות.


ילדים אני יודעת שאתם מתגעגעים אליי, הייתי לכם אמא טוטאלית
אבל עכשיו אני צריכה להיות טוטאלית לאדון אחר. לכמה. להרבה.


זכיתם להנות מהטוטאליות שלי כמה שנים
ועכשיו אני צריכה למסור אותה לאחרים.


אני מרגישה שאני חסרה לכם, וזה כואב לי
אבל אתם תרוויחו מזה לבסוף. 


כי לא תהיה לכם אמא מתה. 
אלא תהיה לכם אמא חיה, מסופקת. 


סליחה שנטשתי. 
תבינו שנטשתי כדי לשרוד. 
ואני תכף אשוב.

לפני 4 שנים. 2 בספטמבר 2019 בשעה 22:29

כמה ימים קודם, שלחתי לך סרטון שלי מאחור. רוקדת.
בעיקר של התחת שלי, מרקדת ומתנוענעת, כמו שרק אני יודעת.
ולזוז אני יודעת.
רואים אותי מרימה את השמלה הצמודה ולאט לאט, תוך כדי הריקוד, חושפת את הישבן הגדול שלי. 
ואז מתחיחה לזוז, לענטז, לנוע ולנענע.
סרטון ממש לא שגרתי ומלא מחשבה.


התגובה שלך:
״השארת אותי ללא מילים,
אני ממש אוהב את ההיענות שלך
ואת רוקדת יפייפה
זכיתי בשפחה המושלמת״


הופתעת שאני יודעת לרקוד. למה שאלתי? כי אני מלאה? ענה שכנראה שכן. שימח אותי על הכנות שלו.


כעבור כמה ימים נפגשנו.
פגישה ראשונה. סשן ראשון. בבית שלך. טריטוריה שלך.
התחלת לבדוק, לבחון, להריח, לטעום.
להכאיב, להעביד, לסמן, לחנך.
כשביקשת ממני כבר הייתי ערומה לגמרי.
ביקשת שארקוד לך.


נכנסתי למבוכה לא נורמלית. 
אני? ארקוד בעירום? מול מישהו?!
איפה הבגדים שיגנו על השומן שלי מלרצד לכל כיוון אפשרי?!
איפה ההמון שאליו אני בורחת כשמתפקששת לי תנועה?!
איפה האנונימיות המשחררת של אלכוהול ומועדון? 
בזמן שחיברת לבלותות' קולטת שאני קוססת ציפורניים. 
מה מפריע לך יפה?
כלום, אני בסדר...
מאיפה אני מתחילה להסביר את הפחד שהשתלט עליי?
נותן לי את הנייד שלו שאבחר שיר שלצליליו אני רוצה לרקוד. 


**סניוריטה של שון מנדז וקמילה קבאו
מתחילה להתנוע
אתה צופה בי מהמיטה
אני רוקדת בהנאה אבל מעט עצורה
גם השיר מתחיל איטי וזה טוב לי
ככל שהוא מתקדם אני יותר משתחררת.


מתחילות לבוא לי תנועות. 
אני רוקדת בכל המרחב
הראש, הידיים, הכתפיים, 
החזה, האגן, הרגליים.
הכל מתופעל. אף איבר לא מקבל פתור. 
זאת ההשפעה של מוזיקה עליי,
אני לא יכולה להישאר אליה אדישה.


חלק מהתנועות בחוג ריקודי בטן מגיעות לביקור
וכשהשיר תופס קצב גם מגיעות תנועות מהימים של מסיבות היפ הופ. 
אני עדיין מקגישה את המבוכה, היא לא פחתה לשניה.
אבל הצלחתי לחבק אותה ולשים אותה בצד. 
אני כבר לחלוטין משוחררת 
מרגישה שיכולה להמשיך ככה לנצח
נהנית מהתנועה של המוזיקה שעוברת דרכי


ואז, לקראת סוף השיר, אתה קורא לי אלייך למיטה....


 

 

לפני 4 שנים. 26 באוגוסט 2019 בשעה 7:35

שעת לילה מאוחרת.
אני מסיימת מפגש עם חברתי בתלאביב והוא שולח הודעה.
אולי תבואי?

הלב פועם בעוצמה. אין מצב שאני מפספסת את הדבר הזה שאני מחכה לו כלכך הרבה זמן. סוףסוף להרגיש אותו. ישר קופצת על ההזדמנות לפני שתברח לי. בלי להתבלבל שולחת:
"אוקיי אדוני. מה הכתובת?"

עמק האלה.
בום.
לא נקלט לי עדיין.
העיקר לראות אותו. מכניסה לוייז וקולטת שזה שעה! נסיעה ממני. ועכשיו כבר מאוחר. רגע.... אבל הוא אמר שהוא מחולון... הוא שיקר? מה שעה בכלל? טוב מה זה שעתיים נסיעה הלוך חזור בשביל הפרס המושלם הזה? יאללה נכנסתי לאוטו. התחלתי לנסוע והדרך לא נגמרת.

מסיימת את הנסיעה בכביש 1 ומתחילה את כביש 38. ולא נגמר. ומתחיל דרך חשוכה, מפותלת, קצת מסוכנת ואני עם עיניים עייפות. מתחילות העליות ואני חייבת להתכרז.
מכבה את המיזוג, מורידה הילוך. האוטו הקטן שלי לא מחזיק בכל מצב. מתחילה לתהות מה הוא חשב לעצמו האדון כשהזמין אותי כל הדרך הזו בשעה הזו בכביש שאני לא מכירה.

מתחילה לשכנע את עצמי לפרסס ולחזור הבייתה. לגורה הקטנה ולבעל הישן. זה לא שווה את הסיכון. אבל הגוף שלי לא מאפשר לי. הצורך שלי להרגיש אותו חזק ממני. ואז הוא מתקשר. מרגיע. מעודד.

הרגע המיוחל הגיע ואני עומדת מולו. העולם נעצר. לנשום הוא מזכיר לי.
הפה שלי יבש כמו מדבר אבל הטעם שלו מחייה אותי. מתוק. אכל מסטיק אולי. מעורר. מרטיב הכל.
הוא לוחש לי מילים ואני משתדלת בכל מעודי לשמוע אותן אבל לא תמיד מצליחה.
המחשבות בבליל של סחרור. המוח מנסה לבכות עצמו כדי לאפשר לגוף שלי להתמסר באופן טוטאלי.
אני מרגישה שהשפתיים שלי כמו מגנט לשלו, עוקבות אחריהן לכל מקום, לא מסוגלות להרפות, מחפשות את החיבור לשפתיו.

הידיים שלי מתחילות לטפס עליו.
"הרשיתי לך לגעת בי זונה?!"
"לא אדוני"
"תבקשי"
"מבקשת לגעת בך אדוני"
"בסדר, מרשה לך"
מחייכת. נוגעת, טורפת את כולו.
איזה תחת.
בא לי להכניס אותו עמוק לרחם שלי ולא לשחרר.

הוא מצווה עליי לקחת צעד אחורה, לוחש לי להרפות, לנשום. צריך לנסוע לנקודה אחרת, יותר דיסקרטית. אבל צריך להתאפס על עצמינו קודם.
הוא שואל אותי שאלות, באיזה רכב ניסע, אני לא מבינה את המילים. מהנהנת. הוא שואל אם אני סומכת עליו. מהנהנת. אני באמת סומכת.

נסענו לנקודה אחרת ויצאנו מהרכבים. שוב מתמגנטים. סוער. שנינו צריכים את הרגע הזה.
"עשית את המשימה?" הוא שואל
"כן אדוני"
"תראי לי"
מביאה את הנייד ומראה לו.
שואל אותי שאלות ואני מרגישה ששכחתי עברית.
מה הוא שואל אותי?!?!
משתדלת לענות.
הוא מאיר עליי את האור של הנייד ומביט.
אני נרגעת.

רואה את פניו לראשונה פנים מול פנים בצורה ברורה. השפתיים. אוחחחחחח
מאותו רגע הכל בליל. הצמיד אותי אליו, אל המכסה מנוע החמים, אל הזין שלו. הצמיד אותי להכל ולכלום.
כל הזמן הזה הוא נפעם מהמסירות שלי. ואני מתמוגגת מהמילים שלו והפליאה שלו. שימחתי אותו. זה כל מה שחפצתי. הוא מפשיל את מכנסיי למטה ומחדיר אצבעות. אני עכשיו מרגישה את העוצמות שלו בתוכי. הוא העניק לי את המתנה הטובה בעולם. אין לי מושג כמה זמן וכמה אצבעות אבל תוך זמן קצר אני משפריצה כמו כלבה מיוחמת וכל הטייץ נרטב עד הברכיים.

חצי כועס וחצי מרוצה הוא מסובב אותי אליו ואומר שהוא חייב לזוז. אשתו מחכה בבית ואין משהו יותר חשוב מזה.
"יהיה לי כאב ביצים בגללך" הוא מטיח בי.
"יכולתי לזיין אותך אבל לא היה זמן ורציתי להעניק לך את מה שרצית."
הוא יכל לעשות בי מה שרצה אבל בחר להעניק לי את מה שביקשתי ומה שהייתי צריכה. למה? הרי כבר הייתי שלו. מתמוגגת ממנו. אכפת לו ממני. לגבר העוצמתי והחייתי הזה אכפת ממני. מה עשיתי שזכיתי בזה?

נכנסת לאוטו ונוסעת הביתה מריחה מהשפריץ של עצמי. כל הזמן נוגעת, מלטפת, נזכרת. מגיעה הבייתה, מתפשטת, מסניפה עוד פעם, מביאה לק, מכניסה לסל כביסה. עד לפעם הבאה.

לפני 4 שנים. 18 באוגוסט 2019 בשעה 11:26

כשהייתי קטנה פחדתי לעשות טעות
טעויות הכאיבו לי
טעויות עלו לי ביוקר
כשהייתי קטנה גיליתי את הקול שעושה חגורה כשהיא מפלחת את האוויר בדרך להכות בבשרי
הקול הכי כואב ששמעתי, מבשר על כאב עוד יותר גדול שעומד להגיע.
אם רק הייתי מכניסה את הצלחת לתוך הכיור ולא משאירה על השיש!
כנראה הגיע לי

אבא. זה. אתה.
לא הגנת עליי מפני הקול הזה
לא הגנת עליי מפני העבר שלך
קולות החגורה מהמעברה בשדרות שגדלת בה הגיעו גם לבית ילדותי בלוס אנגלס
מחוץ לחלון הבית נשקף בריכה פרטית וחצר
שכנה בלונדינית חמודה שלא מבינה למה אני שונאת אותך אבא
דמעות זולגות לכרית ובכי שמנסה להסוות את הצעקות שלך על אמא

עומר. בני.
מקווה שאתה לא תכיר את הקול הזה
הקול המפלח של חגורה
חוסר האונים והאשמה עצמית
לא ידעתי שאחד התפקידים המאתגרים שלי כאמא יהיה להגן עלייך מהעבר שלי
אבא אני סולחת לך
אבל. לא. שוכחת.

לפני 4 שנים. 16 באוגוסט 2019 בשעה 18:02

אני נוסעת באוטובוס והוא לאט לאט מתחיל להתמלא. אני עומדת במעבר ומחזיקה למעלה את הידית כדי לא לשמר שיווי משקל. כשממש מתחיל להיות צפוף אני מרגישה אצבעות נכנסות מתחת לחולצה שלי ומטפסות כלפי מעלה ואני קופאת במקום. לא יודעת מה לעשות, אולי זה טעות, לא רוצה לעשות פאדיחות אז שותקת.

האצבעות ממשיכות לטפס ללא הפרעה ומגיעות לפטמות. מתחילות למשש ולצבוט קלות ואז במקביל אני מרגישה משהו קשה וגדול מתחכך בישבן שלי. זה מתכחך בעדינות אבל נכנס פנימה מתחת לחצאית מיני. אני נחרדת כי אין לי תחתונים! דווקא היום הכל בכביסה.

תודה לאל התחנה שלי הגיעה, ממש מרגישה שאילו הייתי נשארת עוד כמה דק כבר משהו היה חודר אליי למטה. בלי לשאול ובלי שארצה. אני מצלצלת בידיים רועדות בפעמון ויורדת במהרה בלי להביט לאחור, בלי לדעת מי זה. מגיעה לדירה ומהר טורקת את הדלת. אבל אז כף רגל גדולה עוצרת את הדלת מלהיסגר עד הסוף...