מחשבות של יום יום

הזמן הטהור ביותר של היממה ממש לפני קריאת השכווי. זמן שבו אני נמצא בעירות מלאה.

יום הפך ללילה לילה הפך ליום וקצב הזמן הופך למהר יותר ויותר.

אבל אם במיטה שלך ישנה עלמת חן הטמפו נרגע לאיטו.ועדיין למרות שמבחינתי זהו הזמן האופטימלי,איני

מצליח לישון , קם יוצא מהחדר בשקט בשביל לא להפריע. הולך לסלון, כוס מים לשבירת צימאון וסיגריה תורנית...

ארבע וחצי בבוקר וגם אני איני נרדם.חושב לי כל מיני מחשבות על עולם שהולך ונעלם.

ההרפתקה הניגרית נראית לי כבר כמו חלום. לעיתים טוב. לרוב בלהות. תחושת כשלון מחמיצת פה.לא הצלחתי להשיג את כל היעדים.

אבל המחשבות מתחלפות. תמיד לנסות ולהמשיך לעצב את החיים. לקחת עליהם שליטה ולא להתנפנף ברוח או לעוף כמו עלי

שלכת בסתיו. לתקוע יתד. לחזק את היסודות.

ידידי השפוי שלא באשמתו אומר לי מה אתה דואג? הרי בסוף כולנו נמות. אבל אני תמיד הייתי הדאגן .הפתי הרציני,שמסוגל למשוך

בכתפיו ולהתעלם מבדיחה טובה.        עוד סיגריה נדלקת והמיטה הולכת ומתרחקת. המחשבות כבדות הלילה. 

חוזר לתקופת העזיבה. הנהג שלי כולו בוכה ביומי האחרון. "מאסטר מתי תחזור אלינו מתי תחזור." ואני אומר לו : בנגה זה הזמן של כולנו להמשיך הלאה. 

ובנגה לא מקבל זאת. מן הסתם התחבבתי עליו קצת יותר מדי. כשהוא היה נכנס לצרה, תמיד היה לי בשבילו עיצה טובה ולפעמים גם סכום של מזומן בשביל

ארוחה נאה לו ולמשפחה. והוא בתמורה מזנק לכל בקשה.וגם הגראס שהיה מארגן לי היה באיכות הכי טובה. וזוכר גם את ססיליה המנקה שתמיד היתה צוחקת 

מכל בדיחה טובה , ורבקה הבשלנית,שהוציאה מידה מטעמים מדהימים עם חיוך קטן ומסתורי ,בדרכה השקטה.

ושיאון ואלייג'ה עובדי המסורים. ובני שבט ההאוזה שהיו תמיד באים למבצעים הגדולים, עובדים קשה תחת שמש קופחת,ובלילה גם שומרים ומשחקים בקלפים.

וזאק ידידי בעל החווה שתמיד חיכה לעוד משל ושנינה שהייתי מוציא,עמל קשה להוציא פרנסה דחוקה אך יחד עם זאת מכלכל מאה עובדים עם משפחותיהם.עליו אומר

נוצרי טוב הוא ולמרות כספו ומעמדו הרם,עניו הוא כאדם הפשוט ביותר. ממנו למדתי עוד קצת על דרכי התבונה. הקולות הללו הולכים ונעלמים. שמות ופרצופים הולכים ו

נעלמים

ולא פעם  אני שואל את עצמי האם באמת הכל קרה. או שרק חלום הוא זה והמציאות כל כך שונה.

חמש בבוקר וכולי עפוף בזכרונות שאינם מרפים.

מןשך בכתפי ומנסה להמשיך עם חיוך את החיים.

שלי או שלה? ועל זה נשענת לפחות מחצית מבסיס הפאמדום

ואני לא ממש יודע את התשובה.

כן. תבואו אלי כולם ותגידו מה אני מקשקש? הרי יש לנו את זכות הבחירה ותמיד אפשר לומר

לא. זה נכון מאוד ואני בעצמי השתמשתי בזה לא פעם. אבל מה קורה כשזה כן? 

מה קורה אם נוצרת הסיטואציה הפסיכולוגית כשאתה כל כך עמוק בפנים עד שהאינטרסים

שלך פשוט לא קיימים וכל מה שיש זו אותה נוכחית דומית , וכל מה שאתה רוצה זה פשוט להשתעבד לה לחלוטין?

לי זה קרה . ובטוח שגם לאחרים.

מה שטוב ומתאים לה, מתאים גם לי. כל השאר לא. אני חי רק בשביל לשרת אותה ולהיות ספון לרגליה.

לשמש כשעיר לעזאזל ולסבול למענה ולהנאתה . 

מצד אחד באסה של חיים, מצד שני זה יכול להיות נפלא...

אבל אנחנו כאן אנשים מבוגרים נכון? אנחנו אמורים לדעת היכן האיזור המסוכן ולהיזהר כשאנחנו חוצים אותו.

רק ש... הרצון לספק את הפנטסיות הללו , סיפוק האיד בצורה האולטימטיבית , זה כל כך חזק בתוכי.

האנאלוגיה המד"בית המיידית היא ג'די לעומת הסית'. 

ומה קורה כשידידות ובי די ס מ משולבים ביחד אך לא יכולים להתפתח מעבר לזה? לאיזה כיוון זה ילך?

האם אפשר לקיים מערכת בי די ס מית ברמת עצימות נמוכה שכזו? צריך לוותר במקרים כאלו על המון דברים

ובמיוחד לוותר על תשומת לב מצידה של הדומית שעסוקה בין השאר בטיפוח קריירה,או גידול משפחה. או בדברים

אחרים שממלאים את עולמה .

האם זה בכלל אפשרי? בחיי שהייתי שמח לתגובות בעניין.

עוד יותר אשמח לאיזה דיון קטן בנושא המחויבות משני הצדדים ולאו דוקא מהצד שלי.

וחוץ מזה שבת שלום לכולם ושבוע יחסית רגוע לאור העובדה שהחגים מתקרבים...

די חלאס מספיק.

אם הייתי יכול, הייתי בועט בעצמי בתחת. אז אם יש משהי שמעונינת (לא אתה יואב) אZ היא מוזמנת

להנות. אני בכל מקרה עם הדיכאון גמרתי.

המתכון לכך הוא פשוט: יין אדום, בשר אדמדם, להסתלבט עם קרובי משפחה על קרובים אחרים

לשזף בעין ולראות את כל הבנות דודות הכוסיות שיש לי, ויש. ולכל הצדקנים והצדקניות, לכו תאכילו יונים.

ככה זה במפגשים המשפחתיים שלנו. הרבה שמח.

אה כן. סיגריה מפולפלת עם עוד בירה קרירה, וכמובן לזכור שיכול היה להיות יותר גרוע.

אז לא חזור לחיים המפנקים משהו באפריקה. אחזור לחיות בארץ שאם כל אהבתי אותה,ארץ קשה היא.

לחזור לשגרת היום לחזור לעבוד, לזכור שאני בהחלט יכול להנות גם מהדברים הכי פשוטים שעדיין

לא עולים כסף.

לזכור את מה שראיתי בניגריה ולהעריך את מה שיש לי כאן שהוא פי אלף בערך ממה שיש לאדם הממוצע שם.

וכמובן חברים שתומכים. אבל תיכף יצא לי סוכר מהצורב אז חלאס עם זה.

טיפ כלכלי קטן:

לחשוב על להשקיע במניות של חברות שמציעות דלק חילופי. במיוחד אלה שמתעסקות באצות.

בין 10 ל20 שנה מעכשיו תהיו מליונרים/ות.

אגיטה שעבס חבריא.

התבשרתי הבוקר שלא אקבל את המשרה שרציתי .
חבל לי על כל הזמן שבוזבז.
אין ברירה. למשוך כתפיים, לחרוק בשניים ולהמשיך הלאה.

שזה פחות או יותר מה שעובר עלי בתקופה האחרונה תקופת הלימבו.
לימבו למה? כי נכון לעכשיו איני עובד וגם זולה משלי עדיין אין.
אממה הסבלנות כנראה משתלמת ותהליכים שהחלו לפני חודש מתחילים להתגבש.
כנראה שאני חוזר לאפריקה בקרוב.
למשרה טובה יותר, תנאים טובים יותר. רק נשאר לי להוכיח שאני שווה את זה.
האמת. בלי להשתחצן יותר מדי,אני שווה את זה. במיוחד כשמדובר על עבודה שתפורה ממש עלי.
אז כן יואבי טרזן חוזר לג'ונגל.
אבל לא לפני שאשתה איזו בירה נחמדה עם כמה אנשים שלמדתי להכיר לפחות דרך הבלוגים שלהם וגם מעבר.
גודי למשל. יעלי,מבצר הדומיות האשקלוניות, פרפר מלא חן בשם של פרח, דומינה M האחת והיחידה, ליידי רד.
וכמובן חברי הותיקים יותר, יאיר ,ליידי אלכס ,ליידי לילית ,סינדרום היקר,אסמן הבלתי נלאה וחבר טוב.גייגר לפני שהתגרמניה
הנץ ממלטה, קרן שהדביקה לי כנוי של דוב קוטב צמרירי(די בצדק)
ולא לשכוח את אנשי ליין הספייס(מרקיז) ואיתם דארק אנטרוס וסייפן.
בחיי ואני חשבתי שלא עשיתי כלום בחודשיים האחרונים. אבל עשיתי המון. היכרתי אנשים מדהימים שכל אחד עזר לי בצורה כזו או אחרת
לעבור את הזמן הקשה הזה.
משהו בי משדר אופטימיות. סוף סוף.

לילית ידידתי היקרה כתבה בבלוג שלה שארבעה חודשים כבר שהיא נמצאת ברקיע השביעי ולכן לא היה לה מה לכתוב.
יואב ידידי שואל אותי למה אני לא כותב. האמת היא שאני נע בין שתי קטבים. בקוטב אחד אני מנסה לחיות את היום יום. לנסות לשוב לעמוד
עם שתי רגליים על הקרקע ולשכוח את החויה הניגרית.הקוטב השני נמצא במסיבות בספייס שלאחרונה זכו לעדנה מחודשת אצלי ולא בכדי.
הפכתי להיות סוג של זחלן ,זונה והאמת היא שאני מת על זה. הפעם אני כותב על כך.
הכל התחיל במסיבה באלכסנדריה הגעתי למסיבה לפני כמה שבועות.(אני חושב שזה היה בשבועות). לא ציפיתי ליותר מדי .לשבת עם אלכס שגם היא חברה טובה. לתפוס כמה דרינקים לצפות בזוג חדש שנכנס לחיי עושה סשן .קצת מינגלין וזהו. ושם פגשתי את דומינה M. יש קליק. לא קליק של רומנטיקה אלא קליק שכזה שמזכיר משפט מפורסם מתוך הסרט קזבלנקה. "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה." כי מה לעשות מבט אחד אליה וכבר החלטתי שהיא אחת מהנשים היותר קוליות שפגשתי בחיי.והחיבור הבי.די.ס.מי היה מאוד בולט.
ישנו שיר ישן שמתחיל ב"לי כל גל נושא מזכרת." באחת השורות נכתב"לו רק נישקתי את שפתיה אז ידעתי מה זאת אהבה." אצלי זה אחרת.
השורה שלי היא: "לו רק נישקתי ישבניה אז ידעתי מה זאת תאווה". ראס בין ענק, מעולם המשפט הזה לא היה כל כך בולט במקרה של הדומינה .
היא מעסיקה את מחשבותיי.

יואב זה בשבילך.
אז אתמול הגעתי למסיבה במסגרת הליין של אייר לל"ג (תבורכנה ידיה הכשרוניות ) באתי עם לילית וחפיץ שגם הוא ידיד משכבר הימים. אומרים שלום לדי.ג'י.המוכר עוד מהנו לימיט. חיבוק קטן לדארק אנטרוס ולסייפן . זוג מדהים ואנשים מאוד מיוחדים.אירגנתי שתיה לליידי לילית ויצאנו לגג שגם הוא היה מאורגן כפינת זולה מדהימה .ואנחנו מדברים ומתקשקשים כשלפתע אני מקבל חיבוק ממושך ויודע בלי להסתכל שדומינה M .הגיעה למסיבה.
התקשקשויות קטנות עם סיגריה ומשקה כשלמעגל מצטרפות גם אלכס ואחת ממלכות אלכסנדריה העונה לשם מיקה.. ובסופו של דבר אנחנו חוזרים לתוך המועדון.
עיוות זמן.
בשלב מסויים הדומינה מחזיקה באוזני ומורידה אותי למטה. בא לה להשתעשע. ולי ברור כבר משבוע שעבר. לעולם אני לא אומר לא לדומינה . אם היא רוצה לשחק בי אז אני כלי המשחק. והיא רצתה. ולא רק היא. בשלב מסויים הצטרפו גם מיקה, אלכס וליידי לילית ואני כבר יודע. אני זונה וגם סוג של זחלן כי הדומינה הוציאה את זה ממני ואני עם כל הכאבים ,והיו תאמינו לי שהיו, פשוט מרגיש שאני בעננים. מבלי להיכנס לפרטים טכניים יותר מדי אומר שהייתי בזון. באותו שלב הן היו יכולות גם לחגוג על התחת שלי עם סטראפ און ולא הייתי אומר לא.אבל בעצם טוב שזה לא היה.
וככה נוצר לו מעגל של ארבע דומיות כל אחת מהן יש לה את היחוד שלה וכל אחת מהן נהנית עלי ואני נהנה יותר מכולן גם יחד על התשומת לב, על הארוטיקה שבחוויה ועל עוד אחד מאותם לילות שלא ישכחו גם בעוד חמישים שנה...
לאחר מכן סופר לי שמסביב לאותו מעגל היה גם מעגל נרחב של צופים שמאוד נהנו לראות את כל המיני סשן שהיה שם. משם הערב התפתח ועוד כמה זוגות החלו בסשנים משלהם. מאחר נושא הערב היה פאמדום אז הסשנים היו בהתאם.
וגם פגשתי את גייגר לאחר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותה. עוד מימי דומדומינה העליזים. וגם מישהו נוסף מאותה תקופה שאני כבר לא יכול להזכיר את הניק שלו ובטח לא את שמו . זה עשה לי פלאש לשמונה שנים אחורה.
זהו לבינתיים. מאחל לכולם הנאות מרובות. מאחל לכולם מעגל חברתי שגורם לעלייה במפלס האושר הכללי. מאחל לי המשך הרפתקאות וחברות אמיצה עם הדומינה שמצליחה בלי מאמץ מיוחד אבל עם הרבה אמפתיה לגרום לי להרגיש שאני חי. ומעל לכל ללילית ידידתי האהובה והתומכת.

אושר ואהבה לכולם.

אלריק (סוג של זחלן שנהנה מזה.)

כי זה מה שיום הזיכרון הפך אצלי.
לא רק למתים אלא גם לחיים שהקשר אתם נפרם וניתק. ואז זה בא לך לפרצוף.
כוסומו 44 זה כבר מטען.
לא אני לא מתבכיין עכשיו על הגיל. תשכחו מזה.
פתאום ביום הזה, משתחררים אצלי זיכרונות של עשרות שנים.
זיכרונות שעיצבו אותי ושייפו אותי למי שאני כיום. מהם טובים יותר ופחות.
הערב הלכתי לטקס במושב בו גדלתי. מודה שהיו לי אילו חששות כיוון שכבר לא הייתי
בן משק. המשק נמכר לפני שנים . לחזור ולראות אנשים שלא ראיתי כל כך הרבה שנים
משהו שאני נמנע ממנו לחלוטין. אין מצב שיראו אותי במסיבות מחזור.
הטקס היה פשוט,יפה ומרגש אך מבחינתי העיקר היה ההתמודדות שלי עם זכרונותי.
מהשכבה שלי במושב פגשתי לשמחתי מישהו שמצד אחד לא היה כל כך
קרוב אלי, ומצד שני למדתי להעריך אותו . זה היה קצת מוזר לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים.
עובד בהייטק כבר שנים רבות.מסודר. נשוי עם ילדים גדולים.
ואני שמח. שמח שעוד משהו מאיתנו החיים הסתדרו לו. אבל מרגיש שמיציתי
וחותך. מתכוון לקפוץ אל הדודה. רק שהם מצאו אותי לפני שהגעתי לאוטו
ואז כבר לא הייתה ברירה. חיבוקים ונשיקות באמצע האזור שבו היה הטקס רק לפני
חמש דקות. ואני כבר מתחיל למשוך תשומת לב ומבטים מאנשים שהכרתי בעבר
והם אותי. חלקם רוצים לבוא ולומר שלום אך לא עושים זאת. חלקם נועצים בי מבטים אטומים.
גורמים להרגשת חוסר השייכות שלי להתפרץ שוב.
והרגשת חוסר הביטחון עולה ועתה גם סוג של כעס. אך אז אני נזכר באלו
שאינם ובבת אחת הקטנוניות הזו נעלמת. כי אני לפחות חי. יש כאלו שלא.
שניים רק מחברת הנוער שלי, דוד, חברים ממקומות אחרים...
בסופו של דבר צריך לזכור את הקרבן שהקריבו אחרים על מנת שאנו נחייה חיים מלאים
ולנסות ולעשות זאת.


ולא להביט אחורה בזעם.

* נורא מעניין אותי מי אלה שקוראים פוסטים שלי. אני מכיר את חלקם אבל
מודה שהסקרנות אוכלת אותי קצת. איך אומרת ידידה טובה? "לא נורא תסבול!"
בכל מקרה ברוכים תהיו.:)

האמת היא שאני דיי פרסי.

לפני מספר ימים נפלה ההחלטה לרכישת רכב. אין אפשרות אחרת. לא יכול
לחיות בבידוד. לא עוד.
אבל וואלה שהיה לי קשה לרשום את הצ'ק. היד שלי ממש רעדה ובאיזשהו
מקום מבפנים זעק הפרסי. השתגעת כל כך הרבה כסף להוציא על אוט?

אז ההונגרי שבתוכי ישר הוריד לו כאפה, היד פתאום התייצבה ועכשיו אני צריך
למצוא שם לבימבה החדשה שאוציא מהניילון בעוד כשבועיים.
במחשבה שנייה. אני חושב שאקרא לה ברברה. מצא חן בעיני.
רק שיואב לא יתבע אותי על הפרת זכויות יוצרים. 😄

לאוהדי ריאל למיניהם. לא נורא. מותר פעם בחמש שנים.

הם הסרטן שבגרוננו, החייזר שנכנס לגופינו
ומשתלט על מוחנו. אותם אנשים שבזמן שרובינו
משתדלים לנסות ולעבור את החודש, הם מוציאים כפול מזה כל ערב
שהם יוצאים לבלות.הם האנשים ששוכרים במגדלים הכי יקרים בתל אביב
היורשים של האברגילים, הקצינים של משפחת ג'ארושי שכנראה לפחות
לפי הכתבה היא זו ששולטת בתל אביב..
מעדיף לחיות בדירת זבל של חדר אחד ביבנה.
בכל אופן, התגובה הזו באה לאחר קריאת כתבה במגזין בלייזר. שווה
לעיין בה.
פסח נכון? חג החירות? חחחחח
לא שכל זה מפתיע אותי . לצערי העובדה שהעולם יותר אפל ממה
שאנו מנסים לצייר דרך פילטר צבעוני , היא משהו שנאלצתי להסכין לו
לפני זמן רב מדי. בעידן של תום התמימות.
אבל זה עדיין מבאס לקרוא על זה.
עולם אפל. (תחזירו לי את המשקפיים הצבעוניות!!!!!)

נס קפה של עלית. נובלס ביד. ופתאום ניגריה נראית רחוקה מתמיד.
חזרתי הבוקר הביתה ואני שמח על כך. אני יודע שיום אחד אשמע שוב
את צעקותיהם של אווזי הבר ואצא לי שוב לדרכי.
אבל השנה אני נח. שנה שתוקדש לחידוש כוחות פיזיים ומנטלים. שנה
שבה אכין את עצמי להמשך. שנה שבא אמלא את כל המצברים המזוכיסטיים
שבי. שנה שאזכה לראות שוב את חברי הותיקים ולהכיר סוף סוף כמה חברים
חדשים מכאן.

מאחל לכולם חג שמח,כשר(למי שזה חשוב לו) , טעים ומהנה.