מחשבות של יום יום

זה מה שאני שומע הלילה. עוד מעט ארבע בבוקר ובטיסת הלילה של ערוץ 24 משמיעים פנינות שירה

שבכוח זורקות אותי שוב אחורה. לזמנים אחרים. לעידן התמימות. רק שזה לא כל כך תמים כשילד בן 14

שומע את הקליק בפעם הראשונה בחייו ומתחיל להזדהות עם שירי השעמום האבנגרדי של אותם שנים.

אבל אני לא ממש יכול להסתכל אחורה. נשבר לי כבר הצוואר מזה. העניין הוא שכשאני מסתכל קדימה אני

כבר לא רואה יותר כלום. 

מיסי יקרה, לא סתם אני מחפש את אותו מכון. כבר הרבה זמן.

ואני תמיד חוזר לאותה שאלה שרודפת אותי מאותו יום שבאמת התחלתי לחפש את המהות. למה? למה אני חי?

מהי הסיבה לכך? והאמת היא שבסופו של דבר אין סיבה משמעותית לכך.נולדתי, אני חי. אני אמות. וזה הדבר שמשותף

לכל המין האנושי לפחות בהווה כי בעתיד זה בכלל לא בטוח שנמות.

בםופו של דבר גם אנחנו , גם שאר בעליי החיים, הצמחים,הבקטריות והמולקולות שייכות למושג המופשט הזה שנקרא חיים

ואם הייתי חרגול או אריה בכלל לא הייתי חושב על זה.

אבל אני לא. אני בן אדם שנקרא כאן אלריק. ילד מזדקן שעל פי מוריו ביסודי ובתיכון אינו מממש את הפוטנציאל שבו ונותן לחיים

לעבור על פניו.רווק ללא ילדים. ללא עבודה וללא מימוש עצמי. חי בחרדות יום יומיות ,חווה התקפי חרדה הבאים גלים גלים ולא

מפסיקים לתקוף עד שאני משותק מהפחד שאופף אותי ,גורם לי להתקפל לתנוחת העובר ולישון . לא מעייפות. אלא מהפחד שבו אקום

למציאות שנובאה לפני זמן כל כך רב. 

לא צריך שתדליקו לי נר.

ואז היום אמי מספרת לי ספור ואני אחזור עליו בפניכם/ן ואשתדל לעשות זאת מילה במילה.

"...והיה אותו אדם עייף מהחיים וחיפש גשר גבוה לקפוץ מעליו ובכך להביא על עצמו את מותו כי קץ בחייו.

כאשר הגיע לגשר החליט לחשוב קצת לפני שהוא עושה את המעשה הסופי הזה. ותוך כדי חשיבת מחשבותיו הקודרות,שם

לב אותו בן אדם שיש בכיסו קצת גרעיני חמניות לפיצוח. הוא החליט שלפחות את אותם גרעינים יפצח ויאכל. מעין ארוחה אחרונה.

פיצח האיש את הגרעינים והשליך את הקליפות למטה. לכשסיים התכוון לעמוד ולקפוץ. ואז הוא שמע מלמטה קול: " איזה בעסה. נגמרו לו

הגרעינים."  

נכלם אותו איש והחליט לחזור לביתו...."

וגם אני נכלם. 

זה לא שבאמת חשבתי לסגור סופית 24 אבל המחשבות היו קיימות, ואז אמי הגיעה וקצת ישרה אותי ועל כך אני מודה לה.

אני צריך לומר לה שאני אוהב אותה יותר.

להת אחרי החגים.