מחשבות של יום יום

כן נכון יואב. אמרתי שלא אכתוב פוסט ליום הזכרון. אז שיניתי את דעתי. תתבע אותי

(ביפנית עתיקה: סוסומי...)

בנעורי גדלתי במושב בשפלה הדרומית. לגדול במושב בשנות ה70 וה80 זה לא כמו עכשיו. אז לא היתה

כל כך פרטיות אבל היה קשר עם כל אנשי המושב. אין מצב שהייתי נוסע באופניים או בטרקטור או במכונית

והייתי רואה מישהו מהמושב ולא אומר שלום. גם אם הייתי בן 17 וילדה כלשהו היתה עוברת לידי , תמיד אומרים שלום.

ואם מישהו או מישהי היו חוגגים ארועים כאלו ואחרים, תמיד היה מקום לברך. גם אם לא הוזמנתי לארוע,דבר שהיה יותר ממובן כי בכל זאת, 

תמיד בירכתי, או שברכו אותי. אחד מחברי ילדותי היה אסף. כשהכיר אותי הייתי בן 8 והוא כבן 20. הוא לא התבייש לקחת אותי לרכב על הסוסה שלו

או על האופנוע. היה ביננו חיבור מיוחד ואני מתאר לעצמי שהיו קשרים רבים כאלה כי ככה זה במושב.(לימים שרתנו שנינו באותה יחידה

במלואים , שיחקנו כדורסל ביחד, וגם כשעזבתי את המושב, השתדלתי לבקר אותו ומשפחתו.)

אבל השנים עוברות. מהר יותר ממה שחושבים. המשק נמכר מסיבות מסוימות וברגע שזה קרה, הרגשתי באחת כיצד כל שורשי נקטעים.

ולהגיע למושב זה קשה. קשה מנטלית. כי אני עזבתי והם נשארו. מדי כמה זמן הייתי מבקר את דודתי ומשפחתה שנשארו או 

עולה לקבר אבי.

כשהייתי ילד, היתה לי שכנה בת גילי שהייתי מאוהב בה מגיל 6. האהבה הראשונה שהיתה לי אהבה שמעולם לא מומשה. אומנם גדלנו ביחד

אבל מעולם זה לא קרה, וכנראה זה לא היה צריך לקרות. בוא ונאמר ככה לקח לי חמש עשרה שנה עד שסיפרתי לה, וגם זה היה במכתב לפני נסיעתי

לאמריקה.הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני 21 שנה בערב חתונתה. 

השנה החלטתי לנסוע לטקס הפותח את ערב יום הזכרון במושב. 

ההרגשה היתה די מנוכרת. אנשים לא כל כך זיהו אותי מה שדי התאים לי. עומס הרגשות היה חזק גם כך. היו כאלה שכן זיהו אותי ואת אלו שמחתי לראות.

לצערי לא ראיתי את חברי מהעבר אסף אבל לא ממש חיפשתי. 

אבל ממש ממולי היא עמדה. מחובקת עם בעלה. וכל הטקס עיניי היו נעוצות בה כשגבה מופנה אלי. היא לא הסתובבה ואני לא התכוונתי

להסב את תשומת ליבה.

אבל אלוהים איך שאני זוכר אותה....