השינויים במצב הסוציו אקונומי יכולים להיות שינויים כואבים של ממש. ממצב של בטלה לעבור למצב של אינטנסיביות
ופעילות פיזית ואוסיף לכך גם סיזיפית לא ממש תורמים למצב הקטטוני שבו שהיתי. האתגר כמובן הוא לעמוד בכך בצורה קבועה.
בקיצור, עם הרבה פשרות ועם מבט מאוד מפוקח הריני מסיר את עצמי בזאת ממעגל האבטלה ומחזיר את עצמי למעגל העבודה.
ואיזה מעגל אכזרי שזה. פייייייי.
התוצאות הפיזיות ברורות. הרגליים משדות אותות של כאב 24/7. ספרתי כבר עשר יבלות בכפות הרגליים . כאבי הגב חזרו וגם ההערכה
העצמית ירדה פלאים. בשלב הזה אם תכניותי היו מתגשמות הייתי במקום אחר לגמרי אבל ליקום כנראה חוקים משלו.
התוצאות הנפשיות עדיין לא הוערכו במלואם. אמנם זה שאני ממלא את הימים והם חולפים יותר מהר נחשב בעיני כפלוס. אבל אז
האלריק החולרה שבי שואל את עצמו בשביל מה אני צריך את זה לעזאזל? עבודת פרך. סליחה, עבדות פרך.עבדות לחובות לבנ, עבדות
על מנת שלא להעמיד ערב/ה במצב לא טוב מול הבנק, אי הרצון לגרום לכך שמשפחתי תתפרק לרססים אם לא אהיה שם.
כי בתכלס. אני לא ממש מרגיש רצון להישאר כאן אלא חובה בלבד.
שיט. חשבתי שאהיה יותר אופטימי אבל הכאבים בגוף גוברים על זה .
והמחשבה, אותה מחשבה שמלווה אותי במשך כל כך הרבה שנים שבה ופורצת החוצה מאותו מקום שבה נעלתי אותה לפני כל כך הרבה זמן.
מי צריך את זה בכלל....