בא לי,
לעזוב את הכל ולבוא עכשיו, לחבק אותך, עד שהגוף יכאב...
אני יודע שהיום עצבנתי ואפילו פגעתי,
האמת, בהתחלה...
האשמתי אותך, את מה שהקפצת אצלי,
האשמתי שאמרת משהו שהדליק אותי,
שחזרתי לרגע, לזמן שלא הייתי שלם עם עצמי,
לזמן שהייתי שותק ורק שהכל יחלוף לידי או מעליי,
לזמן שלא ידעתי כיצד להתמודד חוץ מלתקוף בחזרה,
כמו שעיצבו ולימדו אותי,
לזמן שעל כל גירוי שלא הצלחתי להתמודד איתו - הגבתי,
הגבתי בהתפרצות של האימפולסיביות שכל-כך טבועה בי,
באימפולסיביות שאני מנסה להשקיט, למתן, לסנן,
חשבתי שלמדתי, התפתחתי והשתניתי מאז,
אבל כנראה הסדקים והשריטות נשארים אתנו לתמיד ולפעמים יוצאים על האדם הלא נכון ובזמן הלא נכון,
אני צריך עוד להשתפר,
אני עוד לומד על עצמי,
ללמוד איך לא להיות מונע ממה שמקפיץ אותי,
ללמוד איך לא לחזור לדפוסים של הזמנים הקשים,
ללמוד איך לבטא רגש - אני קצת דפוק בזה,
ללמוד איך להשתלט על עצמי ולא רק עלייך,
ללמוד שמגיע לי לחיות, בטוב!!!
אני משתדל להיות סובלני, להכיל, לא להגיב,
אבל לפעמים זה פשוט לא עובד,
לפעמים משהו אחד קטן מדליק אותי,
ובאותו רגע אני מתחמש,
מנסה לא להגיב כי יודע לאן התגובה שלי תיקח אותי,
מנסה להחזיק, מנסה לשמור את הכל, באמת מנסה,
לפעמים בא לי לומר לך, שחוץ מרכבת, עבר עליי הכל...
בבקשה, אל תחמשי אותי,
הבטחתי לך ולי לשחרר, ללמוד לדבר ולא לשתוק ואז להתפוצץ,
אבל התחמושת ממשיכה להגיע אליי, זורמת לי מכל כיוון במוח, זורמת מכל רגש ששוצף באותם רגעים,
ואני לא מצליח להתמודד עם זה, בשביל זה לפעמים מעדיף לשתוק,
ואז אני יורה, יורה את הכל, מנסה רגע לעצור, רגע להתאפק, רגע לא לירות ולפעמים זה פשוט לא מצליח לי,
ואז אחרי הסערה שלי, מגיעה הסערה שלך ואני יודע שאני גרמתי לסערה הזו,
מסתכל על מה כתבתי, עם כל התחמושת שזרמה אליי,
ואז מרגיש עם זה ממש רע.
לפעמים אני מקווה שפשוט,
תדעי להכיל אותי טוב יותר,
טוב יותר ממה שלעיתים אני מכיל את עצמי,
ואז אולי... אולי... אדע סוף סוף להשלים עם עצמי.