שייכת

אני בשיחת טלפון עם קייל שבדיוק עוצר טרמפים, מדברת איתו כבר רבע שעה, ופתאום נעמדת לצדו טרמפיסטית נוספת.

אני: "ממי היא תגנוב לך את הטרמפים"
הוא: "לא היא נחמדה, היא לא תגנוב"
אני: "ממי עכשיו כולם יעצרו רק לה, תכף תראה איך מתחילים לעצור לה בסיטונאות, אתה חייב להרוג אותה"
הוא: "מה פתאום, אני לא הורג"
אני: "די ממי, אתה חייב להרוג אותה, בשבילי."
הוא: "לא הורג!"
אני "ואתה קורא לעצמך חבר?"

הגבירה שלי הבהירה לי אתמול שהיא הולכת להשתמש בשפחה שלה לשם פורקן. אלוהים, סוף סוף. כל כך קשה היה להביא להודעה הזו את הדומית שקראה כל פרק בספר הדומיות, וגם את כל הפירושים (אני בטוחה שהיא כתבה כמה פרקים בעצמה אבל לא זה העניין). חודשים אני מתחננת בפניה "גברתי, אני השפחה שלך, כשטוב לך, כשרע לך אני פה כדי לשמש אותך, וגם לשם פורקן כשאת עצבנית". אבל לא הגבירה שלי, אי אפשר לדבר איתה על זה. היא אחראית לשלומי והיא לא תשחרר עליי את העצבים שלה.

אתמול סוף סוף נבקע בקע ראשון ואני מקווה שלא זמני או חד פעמי בחומה.

זוכרים שלפני שבועיים הרגזתי אותה ופגעתי בה עד כדי כך שנפרדנו ליום שלם? העונש שגברתי הודיעה לי שאספוג הוא מאה הצלפות. "גברתי" ביקשתי ממנה, "ספגתי 153 הצלפות במבחן הקילור שלי, ומה שעשיתי מספיק חמור כדי שאספוג מעבר למספר הזה". זו לא הייתה מניפולציה, באמת הרגשתי שאני צריכה להיענש בחומרה.

מסתבר שנשמות טובות לא חסרות, ושתי חברות המליצו כל אחת על עוד עשר הצלפות מעבר ל 153 ההצלפות אליהן הסכימה גברתי להגיע. גברתי אימצה את המלצתן והחליטה שאספוג 170 הצלפות.

"היו לי כמה ימים קשים" הבהירה לי גברתי, "ואני מתכוונת לשחרר את כל הלחצים עלייך. בסשן הזה לא יהיו הפתעות. הזמן שלנו מוגבל לשעה וחצי בלבד, ואני קודם כל אצליף בך, אחר כך אזיין לך את התחת, אחר כך שפחה שלי את תרדי לי, ורק אז מותר לך לגמור. ושמכיוון שמדובר בעונש אסור לך לגמור מההצלפות ואסור לך להגיע מהן לספייס."

הכללים היו ברורים. הרגשתי שגברתי בוטחת בי, בנו כשהיא מרשה לעצמה להביא גם מצב רוח קרבי משהו לסשן שלנו.

"תבחרי חמישה פריטים בהם אשתמש להצלפה" הורתה לי גברתי כשהיא שכובה על המיטה.

פתחתי את הארון. הוצאתי ממנו את שוט הגומי - לחימום, שוט הזמש - להלהטה, הסרתי את חגורת המכנס שלי - להצלפות שחודרות עמוק אל תוך השריר, שבתי אל הארון והוצאתי ממנו את שוט רצועות העור - להצלפה הכואבת, ואז עמדתי והתלבטתי בין שוט הרכיבה לבין הרישעון. שניהם מכאיבים בטירוף, ולא יכולתי לבחור.
"מה את מעדיפה גברתי" שאלתי אותה.
"שוט הרכיבה" הורתה לי גברתי וקמה מהמיטה, "אני הולכת לשירותים, חכי לי עירומה ועל ארבע".
אני על ארבע, מכינה את הגוף שלי לספיגת הכאב.
"את תספרי" מורה לי גברתי, והעונש מתחיל להתבצע.

"אחת, תודה גברתי..." אני מתחילה בספירה כשאת עשרים ההצלפות הראשונות אני סופגת משוט הגומי.
גברתי מחליפה בין השוטים, ההצלפות הולכות ומתחזקות. במאה אני אומרת לעצמי שרק עוד שבעים. כשגברתי עוברת להצליף על השכמות שלי, אני צונחת לשכיבה, נאבקת בספייס שאוחז בי באמצעות ההתמקדות בספירה.

מאה חמישים ושלוש הצלפות, אני קצת מעורפלת, סופרת לפעמים בלחישה.
מאה ושבעים הצלפות. אני שכובה על המיטה, לא מסוגלת לזוז. גברתי הרשתה לי להגיע לספייס בהצלפה המאה ושבעים, אבל אני מרוכזת מדי בספירה ובה.

אני שומעת אותה מניחה את השוטים בצד, מעיפה מבט ורואה אותה חוגרת על מותניה את הזין.
"אני פוקדת עלייך להשתמש במילת הבטחון שלך אם קשה לך" לוחשת לי גברתי כשהיא נשכבת מעליי, ומזכירה לי מה היא מילת הבטחון, "אין לך זכות לשיקול דעת במקרה הזה. אני ארשה לעצמי להשתחרר אבל את תשתמשי במילת הבטחון אם תצטרכי. ברור?"

"כן גברתי" אני גונחת כשאני מרגישה את אצבעותיה חודרות אל ישבני. אני יודעת שהיום לא אהסס להשתמש במילת הבטחון אם אצטרך, לא אלחם בצורך. אני חייבת להעניק לגברתי את התחושה שגם היא יכולה לתת בי אמון. שאם היא החליטה להסיר מעליה את כבליי חוקיי השפיות, היא יכולה לסמוך עליי שלא אספוג מעבר למה שאני מסוגלת. ידעתי בוודאות שלא משנה כמה גברתי תניח לעצמה להשתולל עליי ובתוכי, היא תמיד תהיה קשובה לכל ניואנס של מצוקה, והיא תמיד תגיב למילת הבטחון אם זו תאמר.

"תפתחי אליי כלבה שלי" לוחשת גברתי באוזני כשהיא מתחילה לחדור אליי, "היום את פה בשבילי, שלא תעזי לגמור, את הזונה שלי, החור שלי".

אני מרגישה את החום בוער בכל גופי, הזין של גברתי מתחיל להיכנס, ואני מוכנה, כל כך מוכנה... הצרחה שלי מקפיאה את גברתי כשגופי מזנק בתנועה בלתי רצונית או נשלטת קדימה. הזין חדר עמוק מדי ומהר מדי, וככל שחשבתי שאני מוכנה, השרירים עוד לא היו רפויים מספיק.

אני מרגישה שהישבן שלי נקרע מהחדירה ההיא. גברתי שוכבת לידי, מלטפת, מחבקת, מרגיעה... "ככה השפחה שלי מוכנה לכבוד הגבירה שלה?" היא שואלת בטון בלתי מתפשר, "לא מעניין אותי שכואב לך עכשיו, תרגיעי את השרירים, תפתחי את התחת שלך לכבוד גברתך".
המילים הקשות של גברתי מטריפות אותי מתשוקה. אצבעותיה פולשות לתוכי, אצבע אחת ואז שתיים, וברגע אנחות הכאב מתחלפות באנחות עונג.

גברתי נשכבת שוב מעליי, שתינו בוערות.
"תכניסי אותי לתוכך שפחה שלי" פוקדת עליי גברתי.
הישבן שלי לא עומד בפניה. אני מרגישה איך אני נפערת מולה, הגוף שלי נע לאחור, להחדיר אותה יותר ויותר עמוק, רוצה להרגיש את גברתי לוקחת את כולי.

והיא בתוכי, עמוקה כל כך... "אני הזונה שלך, אני החור שלך" אני ממלמלת אחוזת תזזית כשהיא דופקת אותי, "אני הכלבה שלך גברתי, אני הילדה שלך" אני מעיזה לומר בפעם הראשונה.
"כן את הילדה שלי, את החור שלי" נוהמת גברתי באוזני, ובתוך רגע אני מרגישה את הנשיכה על עורפי, זו שמשייכת אותי כל פעם מחדש.
"תרשי לי גברתי" אני מתחננת.
"איתי, רק איתי" מרשה לי גברתי לגמור, ושוב הנשיכה בעורף בועלת אותי לא פחות מהזין שבתוכי, ואני צורחת את הגמירה איתה.

סיגריה, שתינו נחות. ידה של גברתי פוקדת על רגליי להפתח, וכבר היא משתעשעת במה ששלה. משחקת בדגדגן שעוד רגע יתפוצץ, גמירה ראשונה, ושניה, וגברתי מתיישבת בין רגלי.
"תפתחי את הכוס שלך" היא פוקדת, ובתוך רגע אני מרגישה את כף ידה מחליקה ברטוב רטוב שבי עמוק לתוכי.
"אל תעזי לגמור לפני שאגיע למאה ושבעים חדירות" פוקדת עלי גברתי.
והיא מתחילה לנוע בי. הפיסט שלה הופך את קרביי. בדרך כלל אני גומרת ממנו במהירות, לא מסוגלת להתנגד לעונג, אבל הפעם גברתי משחקת בצעצוע שלה, והצעצוע מחוייב לגברתו.

אני שומעת אותה סופרת, והאגרוף נע בתוכי. אני נעה על המיטה בשכרון חושים מוחלט, מודעת רק לקולה של גברתי, לאיסור על הגמירה לפני שהיא תגיע למאה ושבעים חדירות, ולפיסט הזה שחופר בי, מטריף אותי.

אני כבר לא יודעת אם אני צועקת, גונחת, מתפתלת, קולה של גברתי הוא היחיד שמפריד בין איבוד החושים לשליטה בהם.

"מאה שישים" היא אומרת, והתנועות מהירות עכשיו. האורגזמה שאני נאבקת בה כבר לפחות מאה וארבעים חדירות מתחילה להתפוצץ בי.

במאה שבעים הגוף מתפוצץ כאילו גברתי לחצה על מתג. וזו אורגזמה שמסרבת להיגמר. האגרוף שלה נע בתוכי, מזיין אותי, מאלץ אותי לתת הכל. אני צורחת, בוכה, מעולפת מעונג ואז שוכבת, לא מסוגלת לזוז, ורק התכווצויות הרחם מניעות את גופי.

גברתי מכרבלת אותי אליה, ופתאום שתינו מתחילות לצחוק בצחוק של פורקן, לרגע מדהים שהיה בינינו.

וחיבוק, וכרבול, והעיניים הכי אוהבות בעולם מסתכלות לתוך עיניי, ואני טובעת באהבה שיש בהן אליי, הכי מאושרת שאפשר להיות.

"עכשיו רדי לגברתך" פוקדת גברתי, ועוד לפני שהיא מסיימת את המשפט אני בין רגליה, טורפת את המעדן הכי מדהים שאני מכירה. מכורה לכוס שלה, לטעם שלה. גברתי מספיקה להודיעה לי שהיא ממש נזלה בגללי ושאם זה מפריע לי היא תשטוף, אבל מי רוצה שהיא תשטוף את הטעם הזה?
"גברתי אני השפחה של כל מה שיוצא מהכוס שלך" אני מזכירה לה, מייחלת לרגע בו יום אחד תצמיד גברתי את הכוס שלה אל פי ותשתין.

והיא גומרת, והיא כל כך יפה כשהיא גומרת.
השיער שלי אחוז בידיה, ואני חווה התעלות בכל פעם שהיא מצמידה אותי בכוח שאנק את האורגזמות שלה. ושוב, ושוב, ושוב... ואני מאושרת.

לפני שמונה חודשים כשרק התחיל הקשר של גברתי ושלי, הבהרתי לה שאני ממש לא רוצה לבוא אליה מהמקום של הילדה. רציתי להיות שפחה שבאה מהמקום של האישה המתמסרת. הרגשתי שהמקום של הילדה הוא מקום של בריחה מלקיחת אחריות על הצורך שלי להיות השפחה שלה. רציתי להיות שלה מהמקום הכי שלם, המקום שבא ומתמסר ממקום של חוזק.

אם מישהו היה כותב אליי והמילה ילדה הייתה נכללת במכתב, הוא מיד חטף ממני על הראש.
1. אני לא ילדה.
2. אם הייתי ילדה הייתי רק הילדה של גברתי, ואני לא מוכנה שאיש מלבדה ישתמש בכינוי הזה.

בזמן האחרון הבנתי שהסירוב שלי להתחבר גם לחלק הילדי מולה, להכיר בקיומו, בא מאגו, ובעיקר מפחד. פחדתי להודות בקיומה של הילדה הזו שבי, ההיא שרוצה לפעמים להיות לא רק מתמסרת אלא גם מתרפקת, מוגנת. מהרגע שהבנתי את זה, הרגשתי צורך אמיתי בלהיות גם הילדונת שלה.

ניסיתי לרמוז לה שעכשיו זה בסדר, שאני רוצה, וגברתי הקשיבה, והמתינה לרגע הנכון בו האמירה הזו לא תגרום להתקוממות פנימית אלא לתחושה של הארה, לידיעה שהיא מכילה את כולי.

שלשום בדיוק ברגע הנכון, כשגברתי מעליי, מחבקת את כולי, היא אמרה לי "אני אוהבת אותך ילדה שלי", והבטן התהפכה בתוכי. הרגשתי שעוד שניה אתפוצץ מאושר, שאם עד עכשיו הייתי שלה, אז עכשיו ברגע, אני עוד יותר. הרגשתי הכי מכורבלת בעולם, הכי שייכת.

אתמול דיברנו על זה, סיפרתי לה מה שזה עשה לי. מכתב הבוקר שקיבלתי ממנה היום נפתח במילים "זנזונת, שפחונת, ילדונת שלי". נדמה לי שקראתי את השורה הזו כבר חמישים פעם עד לרגע זה.

פתאום אני מרגישה שלמה מולה. גם קודם הרגשתי שלמה, אבל עכשיו, כשאני סוקרת את התחושות שלי, אני קולטת שההזדקקות הזו באה מהמקום הכי אמיתי שלי, ושאין סיבה לחשוש. רציתי להיות שפחה שונה לגברתי מכל השפחות שהיו לה עד כה, לא להיות לאבן ריחיים על צווארה, אלא לבוא ממקום של מי שיש לה חיים מלאים בזכות עצמה, מי שיכולה להיות לא רק שפחה מתמסרת ולפעמים נתמכת, אלא גם חברה שיכולה להיות בשביל גברתה כשגברתה זקוקה לחיזוק. היום אני מבינה שגם אם אני מניחה לחלק הילדי שבי להיות שלה, זה לא הופך אותי לתלותית, (כי הרי תלות קיימת ברגע שיש אהבה, וזה רק עניין של מינון), זה פשוט להביא אותי לגברתי בשלמות על כל רבדיי, יכולותיי וצרכיי.

אני מאושרת שאני מסוגלת להיות לגברתי שפחה שהיא גם אישה, גם חברה, וגם ילדונת, ועוד יותר משאני מאושרת על המסוגלות הזו, אני מאושרת שגברתי יודעת לא רק להכיל אותי, אלא שהיא הביאה אותי להכלה שלי את עצמי. אני מרגישה שלמה עכשיו.

תודה גברתי.

את ואני יחד, או אלוהים, אני כל כך מחכה לזה.
הודעת לי מראש שזה סשן שאין בו הפתעות, את פשוט רוצה לקרוע לי את הצורה, והצורה שלי כל כך רוצה להיקרע על ידך גברתי.

אני מורעבת, העור, הבשר, כל נקב, כל חור בי... כולי מורעבת אלייך גברתי.

ואני שוב בספירת שעות כמו כשהיית בחו"ל, 19 שעות ואני בזרועותייך. אני זקוקה לך גבירה שלי, זקוקה לך עד כלות.

נסעתי לבנק היום לברר מה קורה עם צ'ק דחוי שהפקדתי ושהיה אמור להפרע בחמישה לחודש.
כשאני נכנסת דרך אתר הבנק לחשבון שלי, הצ'ק מופיע כאמור להיפרע בחמישה לחודש, אבל בבנק אמרו לי שהוא עוד לא נפרע כי אצלהם רשום שתאריך הפרעון הוא העשרה בחודש.
חטפתי את החורפה של החיים שלי. גם גובים עמלה, וגם הנתונים שלהם לא מראים את אותו התאריך, ואני צריכה להידפק בגלל זה ולחכות עד אמצע השבוע הבא לפני שאוכל למשוך את הכסף.
והם מסבירים לי שהם יכולים להזמין את הצ'ק מהמסלקה, אבל שגם אם הם יראו שהתאריך על הצ'ק הוא החמישה לחודש, עדיין הם לא יכולים לעשות עם זה כלום. ושהחזרת הצ'ק מהמסלקה תגרום רק לדחיה של עוד יום בפרעונו.
חורפה, כבר אמרתי?

אז עכשיו אני יושבת כאן, עובדת, כותבת לכם, ואוכלת במבה בשיא החורפה. עוד מעט אני אוכל גם מקופלת אחת, ואז אולי, אבל רק אולי אני ארגע.

הצטיינתי, וזה כייף לא נורמלי. אחר כך כשהתחלקנו לקבוצות עבודה, ארבע בנות רצו לעבוד במיוחד איתי.

ואחר כך נפגשתי עם גברתי, וסף סוף החיבוק שלה עטף אותי, והקירבה, והאהבה שכל כך התגעגעתי להרגיש מקרוב, במוחשי.

אני באמת ברת מזל.

מדברת עם גברתי בטלפון - שלוש פעמים עד עכשיו.
המיילים רצים בינינו - האמת לא ספרתי כמה.
אני יודעת שברביעי סוף סוף ניפגש - ורק אז כי באמצע יש לי לימודים.
והבית מרגיש לי שוב בית, כי הבית הוא גברתי.

ושום דבר לא שליו כי לחיים יש את הקצב שלהם, והם מהירים, מישתנים, יש אירועים וצריך להגיב להם במהירות ולעומק, ולפעמים יש סתירה בין השניים. אבל אני עם גברתי, ובתכלס, זה מה שבאמת חשוב לי. זה מה שבאמת עושה לי טוב.

חשוב לי הכי בעולם שגברתי תהיה מאושרת, כי כשהיא לא מאושרת גם אני לא. וזה משפט נורא אגוצנטרי, אבל האהבה היא עניין אגוצנטרי, כי האהבה עושה אותנו מאושרים.

ומחר אני לומדת שוב, ועוד רגע ארד מהמחשב ואשב ללמוד. והכלוב חסר לי על אנשיו, הבלוגים, הסיפורים, החברים. אני שמחה לחזור.

לא הייתי כאן כמה ימים, האמת היא שלא הייתי זמינה בכלל, גם לא בטלפון והתחרפנתי מגעגועים לגבירה שלי, וגם אליכם חבורת סוטים מזילי ריר שכמותכם 😄

חזרתי, ונפלא לחזור.

קייל חבר שלי, אוהבתותך, ותודה על ההודעות. עוד מעט אתקשר מופרע קטן לשמוע כמה נזק עשית כשלא הייתי.

ולכל שאר החברות והחברים ששאלו והתעניינו, תודה, אוהבת אתכם, אתם מרגשים אותי באכפתיות שלכם.

קלייר

פשוט כך.

הימים האחרונים מחוייכים לי, מלאים באהבה, מלאים בגברתי, ואני מאושרת.
כל הבעיות נפתרו, ופתאום כשהימים מחוייכים, אני רואה כמה אלה שקדמו להם האפירו את חיינו.

עכשיו, יש פתאום אנרגיות מחודשות שמופנות לעבודה, ליצירה, ללימודים, והכי הכי לגברתי.

תודה על הכל גבירה שלי, תודה על אתמול, תודה על עזרתך.

מהשפחה שהכי שלך בעולם 😄
אני.

נ"ב
כשאת מחייכת גברתי, השמיים נצבעים באופטימיות. אני מאוהבת בך.

התחלתי היום את שנת הלימודים שלי, והיה פשוט מקסים.

היו לי המון חששות, כי בפעם הקודמת, כשהלכתי ללמוד לפני שלוש שנים, נפלתי על מורים שהוציאו לי את כל החשק. כאלה שעיפות החומר ניכרת בכל מילה, בכל תנועה שלהם.
היום נכנסתי לשיעורים בהחלטה לבדוק את החומר האנושי לפני שאני משלמת את דמי הלימוד.
וכל כך הופתעתי לטובה.

המורים שם פשוט נפלאים (שם זה בית ברל). אנשים מרתקים, מלאי ידע, שמעבירים את החומר הלימודי שצורה שמעלה פשוט חשק לשבת וללמוד.

בקיצור היה לי נפלא.

גם מזג האוויר החליט להיות אביבי, במיוחד לכבודי. ואני טסתי לי על האופנוע לכיוון כפר סבא, מדמיינת איך ייראו הלימודים, והייתי כל כך שקועה במחשבות, עד שרק בנתניה גיליתי שכפר סבא כבר מזמן מאחורי :).

אתמול בלילה הלכתי לישון כבר בחצות. מראש הכנתי לי את התיק, ואת דפי הכתיבה הכנסתי לתוך קלסרים שגברתי נתנה לי לפני כחודש. זה גורם לי להרגיש שהיא לידי שם, וזה מבטיח שאשקיע את כולי בלימודים 😄

אני רוצה להצליח, אני נחושה להצליח. בשבילי, ולכבודה. כן יש פה אגו, אני רוצה שגברתי תוכל להתגאות בי גם שם 😄

וזהו, חדל קשקשת. אני חוזרת אל מסמך הוורד של "צומת חולון", לעבוד על העריכה של הספר.

אוהבתותכם.
קלייר.

נ"ב
קייל ממי, כשהתקשרת הייתי עם חצי חלום ביד בדרך לשינת מתות. אתקשר מאוחר יותר או מחר. מעייף ללמוד :)