לפני שמונה חודשים כשרק התחיל הקשר של גברתי ושלי, הבהרתי לה שאני ממש לא רוצה לבוא אליה מהמקום של הילדה. רציתי להיות שפחה שבאה מהמקום של האישה המתמסרת. הרגשתי שהמקום של הילדה הוא מקום של בריחה מלקיחת אחריות על הצורך שלי להיות השפחה שלה. רציתי להיות שלה מהמקום הכי שלם, המקום שבא ומתמסר ממקום של חוזק.
אם מישהו היה כותב אליי והמילה ילדה הייתה נכללת במכתב, הוא מיד חטף ממני על הראש.
1. אני לא ילדה.
2. אם הייתי ילדה הייתי רק הילדה של גברתי, ואני לא מוכנה שאיש מלבדה ישתמש בכינוי הזה.
בזמן האחרון הבנתי שהסירוב שלי להתחבר גם לחלק הילדי מולה, להכיר בקיומו, בא מאגו, ובעיקר מפחד. פחדתי להודות בקיומה של הילדה הזו שבי, ההיא שרוצה לפעמים להיות לא רק מתמסרת אלא גם מתרפקת, מוגנת. מהרגע שהבנתי את זה, הרגשתי צורך אמיתי בלהיות גם הילדונת שלה.
ניסיתי לרמוז לה שעכשיו זה בסדר, שאני רוצה, וגברתי הקשיבה, והמתינה לרגע הנכון בו האמירה הזו לא תגרום להתקוממות פנימית אלא לתחושה של הארה, לידיעה שהיא מכילה את כולי.
שלשום בדיוק ברגע הנכון, כשגברתי מעליי, מחבקת את כולי, היא אמרה לי "אני אוהבת אותך ילדה שלי", והבטן התהפכה בתוכי. הרגשתי שעוד שניה אתפוצץ מאושר, שאם עד עכשיו הייתי שלה, אז עכשיו ברגע, אני עוד יותר. הרגשתי הכי מכורבלת בעולם, הכי שייכת.
אתמול דיברנו על זה, סיפרתי לה מה שזה עשה לי. מכתב הבוקר שקיבלתי ממנה היום נפתח במילים "זנזונת, שפחונת, ילדונת שלי". נדמה לי שקראתי את השורה הזו כבר חמישים פעם עד לרגע זה.
פתאום אני מרגישה שלמה מולה. גם קודם הרגשתי שלמה, אבל עכשיו, כשאני סוקרת את התחושות שלי, אני קולטת שההזדקקות הזו באה מהמקום הכי אמיתי שלי, ושאין סיבה לחשוש. רציתי להיות שפחה שונה לגברתי מכל השפחות שהיו לה עד כה, לא להיות לאבן ריחיים על צווארה, אלא לבוא ממקום של מי שיש לה חיים מלאים בזכות עצמה, מי שיכולה להיות לא רק שפחה מתמסרת ולפעמים נתמכת, אלא גם חברה שיכולה להיות בשביל גברתה כשגברתה זקוקה לחיזוק. היום אני מבינה שגם אם אני מניחה לחלק הילדי שבי להיות שלה, זה לא הופך אותי לתלותית, (כי הרי תלות קיימת ברגע שיש אהבה, וזה רק עניין של מינון), זה פשוט להביא אותי לגברתי בשלמות על כל רבדיי, יכולותיי וצרכיי.
אני מאושרת שאני מסוגלת להיות לגברתי שפחה שהיא גם אישה, גם חברה, וגם ילדונת, ועוד יותר משאני מאושרת על המסוגלות הזו, אני מאושרת שגברתי יודעת לא רק להכיל אותי, אלא שהיא הביאה אותי להכלה שלי את עצמי. אני מרגישה שלמה עכשיו.
תודה גברתי.
לפני 19 שנים. 10 בנובמבר 2005 בשעה 8:03
