שייכת

של עריכה סתמו/מחקו לי את המוח. דחסו לי אותו לתוך תיבת אותיות אטומה. וזהו. אני לא יכולה יותר לראות מילה כתובה.

יש, פרקתי! עכשיו אני הולכת להתארגן לקראת המפגש עם גברתי :)

ישן אצלי אתמול.
שעות דיברנו, שעות, בלי הפרעה, בלי להסתכל על השעון, ביחד, בשקט, ברוגע, באינטימיות קרובה כזו של שני יוצרים שאוהבים, שמכבדים, שטוב להם יחד.
דיברנו במילים שקטות, במילים נרעשות, במילים שיוצאות מהלב יחד עם דמעות ההתרגשות.
דיברנו בלי לוותר האחד לשניה, מהמקום של ההיכרות הכי מוחלטת שקיימת.
דיברנו משמונה וחצי עד שתיים בלילה, ובאמצע אכלנו מהמרק שגברתי הכינה כאן, ואבא שלי אמר שזה מרק עם אופי, ואני הייתי מאושרת.
וצחקנו, ושתקנו, והשיחה הייתה שיחה של משמעות, של זכרונות ומבט קדימה.
אל תנגני לי על כינור הרגשות, אמר לי אבי, ואני לא ניגנתי. כדי לדרבן אותו לחזור וליצור, לחזור ולמצוא בו את החיות ידעתי לרעום בשבילו, ואז החזקנו ידיים, בשקט. וידו הייתה בידי. אבא שלי הזדקק אתמול לכוח שלי.
וכשלקחתי אותו למיטה שהצעתי עבורו, כיסיתי אותו כמו שמכסים ילד, ונשקתי את מצחו. ואז אבא ביקש שאביא לו בלוק כתיבה ועט, וסובב אליי את גבו, שאלך. עכשיו הוא כותב.
והוא כתב.
לא קראתי את מה שהוא כתב, רק ראיתי בבוקר את כתב היד הנסער, היצירתי.
הוא יהיה פה עד יום חמישי הבא. שנינו ממלאים האחד את השני באנרגיות של יצירה. לא משנה איפה נהיה ומה נעשה, החיבור הזה של שנינו יש בו משהו מוחלט, משהו אמיתי, אוהב מעבר לכל הגדרה של אהבה שאני מכירה.
אבא שלי נתן לי בסיס של אהבה בילדותי, בסיס של אמון. ידעתי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי כשאצטרך. אני שמחה עכשיו שהוא מניח לי להיות קצת בשבילו.

גברתי החליטה לכתוב את המדריך לסאבית המתחילה (בבלוג שלה ובפורום הבנות, קישורים בהמשך). ואני קוראת את הדברים, ונזכרת בנו לפני רק תשעה חודשים.

אני נזכרת בי, חסרת בטחון, מבולבלת, מבוהלת מהדברים שאני מבינה פתאום שאני רוצה. אני זוכרת אותי רצה לפורום הבנות כדי לשאול מה ההבדל בין נשלטת לסאבית - כל כך פחדתי מהמילה סאבית, מהמילה שפחה, וכל כך רציתי להיות השפחה של גברתי.

אני זוכרת את גברתי דורשת שאפנה אליה בכינוי "גברתי", אני זוכרת את ההתנגדות הפנימית העזה, את הפחד ששיתק את השפתיים. לא יכולתי לומר זאת אפילו בלב.
אני זוכרת את היקיצה יומיים אחר כך, ואותי שלוחשת "בוקר טוב גברתי", לוחשת וקופאת. זוכרת אותי אומרת לעצמי "אמרת את זה מתוך יקיצה, זה הכי אמיתי לך, תגידי את זה שוב", ואותי שממלמלת "גברתי" בשקט בשקט, שהקירות לא ישמעו.
כל אותו היום לא הפסקתי ללחוש "גברתי", והמילה נתנה לי כוח, עשתה אותי מאושרת, גרמה לי לחוש שהיא לידי.

היום אני לא יכולה לקרוא לה אחרת. זה היה צעד ראשון בדרך להשתייכות, צעד מופלא.

אני שייכת. אי אפשר להתחיל לתאר את הבטחון, האמון, התחושות שיש בידיעה שאני שייכת לגבירה שלי. אני שייכת לה, אני מאוהבת בה, ואני מודה עליה כל יום מחדש.

* המדריך לסאבית המתחילה שגברתי התחילה לכתוב: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=12764

והאמת היא שאני מתחילה להתרגש.
הוא מגיע לי בשבוע הכי עמוס בשנה, אין לי מושג איך אתמרן בו בלי למעוד, אבל האמת... כל שנה אני אומרת בדיוק את זה. תמיד אני מתרגשת, ואז אני מקטרת שהוא מגיע בטיימינג ממש לא טוב... אבל אז כשהוא פה אני נצמדת אליו כמו איזו ילדה אבודה, ושבועיים לאחר שהוא נוסע בחזרה אני באבל.
כרוניקה ידועה מראש של אטרף.
אבל עכשיו אני מתרגשת. כבר קיטרתי לגברתי על התיזמון, פרקתי את זה (והרי כל הקיטורים הללו באים כדי לכסות על הפחד מהגעגועים שיבואו בשניה שנתקרב לשדה התעופה כדי שהוא יסע מפה), ועכשיו אני בפרפורי בטן של התרגשות.
אני רוצה שזה יהיה לו ביקור מושלם, אני רוצה שהוא יכיר את הגבירה שלי. כאילו, אבא שלי והגבירה שלי באותו החדר, אוכלים יחד ממה שאבשל... אני מתה רק מלדמיין את זה.
עזבו, אני סתם פורקת קצת פיגור עכשיו, לא לקחת אותי ברצינות, ולא לתת לי בשעה הקרובה לנהוג. יותר עדיף לכולנו 😄
ואני רק אומרת לעצמי, שכדאי, שאפילו בטעות, הוא לא יפתח את ארון הבגדים שלי, כי ישר או שיפלו עליו שוטים, או שהוא יפול מההלם של לראות אותם תלויים סדורים להם...
אני פאקינג מתה מהתרגשות 😄
וזהו, אני מפסיקה לברבר.

יש חברה אחת בארץ שמייצרת ברזים מה זה יפים... החברה הזו גם מתחייבת לתת לקונה אחריות לכל החיים, שזה מה זה יפה מצדה... רק שהברז שקניתי לפני כשלוש שנים והתקנתי אפילו בעצמי מטפטף. עכשיו אני לא מדברת על טפטוף איטי כזה, חסר משמעות כמעט של איזו טיפה בשעה. חלילה... הברז הזה מוציא ממנו בערך שלוש טיפות בשניה, שזה בחישוב כולל 180 טיפות בדקה, או 10,800 טיפות בשעה.

אתמול חטפתי את הג'ננה וצעדתי נמרצות אל החנות ממנה רכשתי את הברז. "את צריכה לומר לנו מה הדגם ואז נספק לך ראש חדש לברז" אמרו לי שם.
"הדגם לא רשום בשום מקום" עניתי לאחר שביליתי כחמש דקות מסתובבת סביב הברז ומנסה לאתר איפה כתוב הדגם.
"לא, זה כתוב על החשבונית" הם הבטיחו לי.
"אין לי מושג איפה למצוא את החשבונית" אני עונה.
ובעלת החנות עושה לי פרצוף עצוב כזה של אז אין מה לעשות.
"אבל אני זוכרת בפירוש שהיה כתוב על המוצר שיש עליו אחריות לכל החיים" אני אומרת לה. גם היא נזכרת בזה.
"תתקשרי לחברה" היא מציעה לי, "אבל בלי שם הדגם, הוא לא יוכלו לעזור לך".

זה היה אתמול. הטפטוף נמשך גם הבוקר רק בקצב מהיר יותר, מלווה בטיפות מים ששילשו את גודלן.

הסתכלתי הבוקר על הברז, והתחלתי להרגיש איך החלק המרוקאי שלא קיים אצלי במשפחה מתחיל לפעפע לי בדם.
אם הייתי הברז הייתי מתייבשת מהמבטים שתקעתי בו, אבל הברז לא זרק עליי זין.
"נראה לך שתנצח אותי?" שאלתי אותו. והמניאק שתק וטיפטף.
התחלתי לחפש בכל הדירה איזה ברז ישן, או איזה שסתום שאוכל לתקוע בברז כדי להשתיק את טיפותיו. כמובן שלא מצאתי.
בסופו של דבר נעמדתי מולו והתחלתי ללחוץ על נקודות מפתח בחיבורים שלו, מחפשת את הנקודה שתגרום לו לחנק זמני.
מצאתי!
עכשיו נשאר לי רק להעביר את כל השבת כשאני שעונה עליו.
"זין יה מניאק, אני יותר חכמה מברז אחד סורר" אמרתי לו, והתחלתי להסתובב בכל הדירה מחפשת משהו שאוכל להניח על הברז.

בשביל מה אלוהים יצר משקולות אם לא כדי שישמשו בדיוק למטרה זו? מצאתי את המשקולת הזנוחה שלי, ההיא של חמשת הקילוגרמים שפעם, היתי מרימה איזה שש מאות פעם בשעה. היא לא זוכרת אותי צוהלת כך לקראתה, גם אני לא זוכרת. אחר כבוד נלקחה המשקולת אל חדר האמבטיה, הונחה על הברז כך שהיא לוחצת את הטיפות שמתיימרות לזלוג ממנו בשבת. ובאה מנוחה ליגע.

אז עכשיו יש לי באמבטיון שבחדר האמבטיה שלי, ברז אחד עם אחריות לכל החיים, ועליו משקולת שמלווה אותי כבר חצי חיים ושמעולם לא דלפה.

שאלתי את עצמי כמה זמן אצליח להתאפק מלספר כאן, שביום ראשון אבא שלי מגיע לביקור מולדת.

אז זהו, ההתאפקות הסתיימה. ובכלל לא מובן לי למה התאפקתי, אני מוזרה לי לפעמים.

אבא שלי יגיע ויתאכסן אצלי בבית. בכל שנה הוא מתאכסן אצל אמו לשבוע של ביקור פה, כך שאני ממש מתרגשת מהשינוי. והולך להיות לי אחד השבועות המוטרפים שהיו לי עד כה:
בראשון הוא מגיע,
בשני אני עם גברתי
בשלישי אני לומדת ואז בערב אני איתו
ברביעי אני עם גברתי 😄
בחמישי אני עם גברתי 😄
ובשישי שבת אני איתו.

בקיצור... שבוע מטורף כשבבקרים אעבוד כמטורפת (שמתם לב שלא רק מטבעות מפיקות צליל, אלא גם הריקנות שבארנק?), ואת הערבים אחלק בין גברתי לאבי. והאמת... ככל שזה מרגיש לי מוטרף לגמרי וסוחט כוחות, אני לא מחליפה את הימים הללו בשום דבר אחר 😄
או כמו שכמה חברות שאני מכירה היו אומרות... לנוח אני אוכל כבר בקבר 😄

ואני מתכוונת לפנק בשבוע הזה את גברתי כמובן, אבל גם את אבי בבישולים, ופשוט להיות בחברתו. אני הכי אוהבת בעולם את השיחות שלנו, שיכולות להתארך עד לאמצע הלילה לפעמים.

ובסופ"ש הזה אני עובדת כמטורפת כדי להספיק להשלים חומרים, ומחר אסע גם אל אמי. בקיצור, נראה לי שאני מוציאה גימלים למפרע, לשבוע שלאחר חזרתו אל משפחתו 😄
אבל עוד חזון לקריסה, ולפני שאני מרשה לעצמי לקרוס, כדאי שאנקה את הבית לכבודו 😄

סוף שבוע נעים לכולכם :)

אני מאושרת, אני מאוהבת, אני הולכת לקרוע את התחת בעבודה בסופ"ש הקרוב, וזה בכלל לא מפריע לתחושת האושר.

אני פשוט מוצפת אהבה לגבירה שלי.

שיהיה לכולכם סוף שבוע נפלא, מלא שמחה ואהבה. ומעל לכל, שיהיה לך גבירת חיי, סוף שבוע נעים ומפנק. גברתי, את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, כל יום אני מודה על השינוי המדהים שחל בהם, מאז שאת כאן.

אני רוצה עכשיו פשוט להיות מולך, לכרוע, ולהודות. הכנסת אושר לחיים שלי, לימדת אותי להיות אני, נתת לי את החופש להיות. אני מעריצה את היכולות שלך, את חוכמתך, אני מאושרת באהבתך אליי, ואני רוצה כבר לראות אותך שוב ולענג אותך גברתי. השפחה שלך הכי בעולם רוצה לעשות לך טוב, לשמש אותך לצרכייך, לכל צורך שהוא. אני מטורפת עלייך.

תודה על כל הטוב גברתי, תודה שלימדת אותי לאהוב ולקבל את אהבתך.

השפחה שלך, הילדה שלך, האהובה שלך, החברה שלך.
שלך גברתי.

ביומיים האחרונים לימדת אותי לבטוח בך גם כילדה.
לימדת שהחיבוק שלך לא מוגבל בזמן כשהמצוקה חונקת בגרון.
לימדת אותי שמול הילדה הכללים משתנים.
תודה גברתי. שקט לי עכשיו בפנים. רגוע שוב.
לא קל להתחבר לחלק הזה, אבל בסופו של דבר, הילדה שבי הופכת אותי לאישה שלמה יותר.

תודה לך גבירה שלי
על התבונה
על הדרך בה את מובילה אותי
על הדרך בה את שומרת עליי
על אהבתך.

האהבה הזו שלנו, ההדדית כל כך, ממלאה את כולי.
תודה גבירת חיי.

איך מחבקים ילדה?
איך מלמדים אותה לא לפחוד?
איך מלמדים אותה שמותר לה לרצות ולהצטרך?
כמה זמן לוקח לילדה להחליף את פחדי העבר בחיבוקי ההווה?

אתמול קיבלתי מגברתי את הילדה שבי. ואני רוצה לחבק אותה, לספר לה שיש כל כך הרבה שמחה בעולם הזה, ושמותר לה לשמוח ושמותר לה לכאוב אבל כבר אין צורך לפחוד. שהיא לא לבד יותר, שלעולם היא לא תהייה בודדה יותר. יש בה כל כך הרבה עצב, תהומות של פחד. הטוב משמש עבורה רק פסק זמן מהחורים שממלאים את נשמתה. היום אני יודעת כמה היא הרגישה אבודה, כמה היא פחדה. ואתמול חיבקתי אותה, והיום חיבקתי, ואחבק אותה מעכשיו ולתמיד, ויום אחד יוקל לה, אני יודעת את זה. יום אחד החיוך המלאכי שלה לא יסתתר עוד. יום אחד היא תגדל בי.

אתם מוזמנים לקרוא את פירוט הקורות אותנו אתמול בבלוגה של גברתי
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=12764

מחר את שלי גברתי לשעתיים שלמות. ברור שאני שלך, רק שלך, אבל מחר...
מחר הוא הבטחה לקירבה, לאהבה, למגע ההוא שלך שמטמטם לי את החושים... למילים שגורמות לנפש לנסוק... לנוזלים שלך עליי, בתוכי... מחר ובעצם, כבר היום, תוכי יפער בפנייך שתקחי, שתבעלי, ויסגור על זרועך בתוכו ברעב של שייכות הדדית. הבעילה שלך אותי, את נשמתי, עושה אותי שלך, עושה אותך שלי, אני מאוהבת בך, אני מורעבת אלייך גבירה שלי. לא רוצה חלוקה לפסקאות עכשיו, רוצה שהרעב אלייך ייקרא בצפיפות, שהרעב יהפוך לממשי באמצעות המילים שנוזלות כאן על המסך מולי. לא זקוקה עכשיו לכאב, רק להשתייכות. לרגל שמונחת על ראשי, על בטני, על הכוס שלי, הכוס של הרגל שלך, הכוס ששייך לכל חלק בך, לכל מילה שאת מוציאה, לפנטזיות שעוד לא התממשו למילים כובשות. רעב גברתי, השדיים שלי מכוסים בסוודר שיוסר עם כניסתך לדירה, העירום שלי יאמר - שלך. על ברכיים מולך, מנמיכה את עצמי עד לכפות רגלייך, רוצה אותי שם עכשיו, במקום הנמוך ההוא, במקום הממכר, במקומה של השפחה שלך. במקומי - מולך. עכשיו רוצה להיות כלבה, רוצה להיות ילדה, רוצה להיות רחם משתוקק למילוי על ידך, רוצה להיות שפתיים שמגששות בעיוורון אחר חלקת בשר שתרשי שאנשק. רוצה את הכאב שאת נותנת לי, הכאב שמנכס אותי אלייך, שמנכס את השפיות ומטיס אותה על כנפי נצים אל צוק עלום ומשם אל השמיים. רוצה להתמסר לך, לתת לך את כולי, לתת לך כל עונג שיענג אותך, אותי, אותנו. רוצה ללטף אותך שעות, בשקט. לראות אותך עצומת עיניים שלווה, ואז לחוש בידך מגששת אל השד שלי לצביטת החפצה. רוצה להיות הצעצוע, צעצוע העונג שלך. שתשחקי, שתהני, שאטרף. שלך גברתי, צרכיי, מיניותי, אהבתי, שלך גברתי, אני, שלך.