והאמת היא שאני מתחילה להתרגש.
הוא מגיע לי בשבוע הכי עמוס בשנה, אין לי מושג איך אתמרן בו בלי למעוד, אבל האמת... כל שנה אני אומרת בדיוק את זה. תמיד אני מתרגשת, ואז אני מקטרת שהוא מגיע בטיימינג ממש לא טוב... אבל אז כשהוא פה אני נצמדת אליו כמו איזו ילדה אבודה, ושבועיים לאחר שהוא נוסע בחזרה אני באבל.
כרוניקה ידועה מראש של אטרף.
אבל עכשיו אני מתרגשת. כבר קיטרתי לגברתי על התיזמון, פרקתי את זה (והרי כל הקיטורים הללו באים כדי לכסות על הפחד מהגעגועים שיבואו בשניה שנתקרב לשדה התעופה כדי שהוא יסע מפה), ועכשיו אני בפרפורי בטן של התרגשות.
אני רוצה שזה יהיה לו ביקור מושלם, אני רוצה שהוא יכיר את הגבירה שלי. כאילו, אבא שלי והגבירה שלי באותו החדר, אוכלים יחד ממה שאבשל... אני מתה רק מלדמיין את זה.
עזבו, אני סתם פורקת קצת פיגור עכשיו, לא לקחת אותי ברצינות, ולא לתת לי בשעה הקרובה לנהוג. יותר עדיף לכולנו 😄
ואני רק אומרת לעצמי, שכדאי, שאפילו בטעות, הוא לא יפתח את ארון הבגדים שלי, כי ישר או שיפלו עליו שוטים, או שהוא יפול מההלם של לראות אותם תלויים סדורים להם...
אני פאקינג מתה מהתרגשות 😄
וזהו, אני מפסיקה לברבר.
לפני 19 שנים. 19 בנובמבר 2005 בשעה 21:30
