תמיד כשהייתי צריכה - היית שם בשבילי.
מקשיב, מחייך, מצחיק,
מתעופף מנושא לנושא כמו פרפר צבעוני.
אהבנו להשתגע יחד בשיחות שלנו.
אני זוכרת אותי מצווה עליך להרוג את הטרמפיסטית שנעמדה לידך ושגרמה לכל הנהגים לעצור רק לה, ואותך שמנסה לשכנע אותי שלא כדאי.
לא הצלחת לשכנע. רציתי אותך על הטרמפ לתל אביב מהר.
אהבתי את הטיזינג ההדדי שהיה בשיחות שלנו.
שנינו ידענו כמובן שאין מאחוריו דבר פרט להמון צחוק.
וכמה שצחקנו יחד.
לפעמים היינו מדברים ברצינות: אני על כמה שטוב לי להשתייך לגברתי ואתה על כמה שהיית רוצה להשתייך בדיוק כך.
כל הזמן חיפשת את הגבר ההוא שתגרום לו להתאהב בך באותה העוצמה בה אתה התאהבת.
יחד זה הרגיש כמו שני ילדים שיכולים להרשות לעצמם להתפרע.
אני יכולה לשמוע את הקול שלך אצלי בראש כשהיית מתקשר אלינו:
"היי אור, אני רוצה לדבר עם קלייר.
"קלייר תצאי כבר, אני מתגעגע.
"תצאי או שאני אקרא לך זנזונת".
ואני שלא מרשה לך לקרוא לי כך. רק לגברתי מותר, אבל ידעת לגרום לי לצאת כדי לדבר איתך.
אני זוכרת שעות של שיחות בינינו כששנינו רובצים על הספה שלי. שיחות על אהבה, ילדים, הורים, מהות החיים, לימודים, עתיד... שוב אהבה.
נורא אהבת לנסות להדהים אותי בסיפורים על הזיונים שהיו לך.
הסיפורים שלי הדהימו יותר 😄
אני תמיד אוהב אותך נדב.
אתה בין האנשים הבודדים שהפכו לחברי אמת שלי.
פסיכי מתוק ואהוב שלי,
אני מתגעגעת.
לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 11:28