שייכת

"בואי איתי לגינה שפחה שלי, כמו שאת".

"גברתי, תרשי לי להתקלח, הזעתי פה"

"לא שפחה שלי, את לא מתקלחת. החוצה" את פוקדת עליי.

"אני יכולה רק להשתין? שתיתי איזה שמונה כוסות מים"

"לא את לא"

אני יוצאת יחפה עטורה בקולרך, את פוקדת עליי להסיר את בגדיי. הגינה שלך חשוכה עכשיו, לילה.

"על ארבע שפחה" את פוקדת עליי ומחברת לקולר רצועה, "נשקי את רגליי".

כל כך התגעגעתי למגע גברתי. השפתיים שלי טורפות את רגלייך, האנחה היא אנחת געגוע.

את מובילה אותי ברצועה על השביל המרוצף לכיוון הצמחים והשיחים.

"עכשיו תשתיני כלבה שלי, כמו כלבה טובה שהוצאה לטיול" את דורשת ממני.

אני קופאת. את מולי, שלפוחית השתן שלי תכף תתפוצץ. ואני קפואה.

את מתיישבת על כורסה מולי. "תשתיני כלבה טובה" את פוקדת עליי.

"אני לא יכולה" אני חושבת, "אני אישה לא כלבה, אבל אני הכלבה של גברתי, וגברתי דורשת, אבל הבושה..."

הדקות חולפות, אני קפואה. מביטה על השיח עליו אני אמורה להשתין, לא מסוגלת לזוז.

"אני אחכה כלבה שלי" את אומרת לי, "יש לי זמן. את צריכה שאשקה אותך בעוד מים כדי שלא תוכלי להתאפק?"

"לא גברתי" אני עונה לך.

הראש מושפל, זו אני והבושה עכשיו. מנסה לנוע לכיוון השיח ולא מסוגלת.

סטירה.

"את תשתיני בשביל גברתך" את אומרת לי וקולך רך או קשוח, אני מבולבלת עכשיו ולא יכולה להבדיל, "ואת תשימי את הבושה בצד. הבושה שלך שייכת לגברתך".

אני רוצה, כל כך רוצה להשביע את רצונך, אבל השביל יתלכלך בשתן, זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו.

הרגליים שלך מורמות ומונחות על כתפי, מזכירות לי את מקומי. אני זקוקה לתזכורת הזו, לידיעה שמולך עכשיו אני רק כלבה, הכלבה שלך.

הרגליים שלי נפתחות לאיטן.

"אני אספור עד שישים ואם לא תשתיני עד אז תענשי" את אומרת לי.

הספירה שלך איטית. אני רוצה להגיד לך שאני מנסה עכשיו להשתין בשבילך גברתי, אבל שזה תקוע. לא מסוגלת לדבר. רק העיניים מביטות לרצפה, דוממות.

וזה יוצא. הזרזיף החם שנוזל לי על הרגליים ופוגע בשביל. אני שומעת את השתן שלי, אני משתינה כרצונך גברתי.

את משתתקת, גם אני. ואני קטנה עכשיו, לא ממש קיימת, רק השתן שם ואת גברתי, והגינה.

כשאני מסיימת את מוודאת שאין עוד, מלטפת את ראשי, "כלבה טובה" את אומרת לי. ואני קוברת את ראשי בידייך, ברגלייך, לא יכולה לזוז.

את קמה ונוטלת את צינור ההשקיה. אני לא זזה. המים הקרים מצליפים במותניי, בישבני, בכוס שלי. שוטפים את השתן ממני, שוטפים את השביל.

את הולכת אל הנדנדה ודורשת ממני לבוא על ארבע בעקבותייך. כואב לי בברכיים נורא עכשיו. כל היום חיפשנו מגניי ברכיים ולא מצאנו, עכשיו אני יודעת בשביל מה רצית אותם.

את על הנדנדה.

"הכלבה שלי הייתה כלבה טובה, מגיע לה פרס" את אומרת לי. אני עדיין לא יכולה להרים אלייך את עיניי. "בואי כלבה טובה, תאונני לגברתך על הרגל".

אני לא מיוחמת, הבושה מטריפה אותי. אבל ברגע שהרגל שלך נתחבת אל בין רגליי אני מתלהטת, שוכחת את הבושה. האגן שלי נע מעצמו, מטפס, דורש אחיזה ברגלך, זקוק לך כל כך.

"כן כלבה מיוחמת שלי, תגמרי בשביל גברתך"

אני שלך גברתי, כל כך שלך כשאני גומרת. ואני מותשת.

את קמה להביא את החגורה. לפני הסשן שוחחנו.

"את מנסה לבקש ממני שאצליף בך בחגורה קלייר?" שאלת אותי כשקראת שוב ושוב על ההצלפות שרוחי מצליפה ביעל.

כן, ניסיתי לבקש, ופחדתי כל כך. ידעתי שהחגורה תביא לי שחזור, ידעתי שאתרסק. המחשבה עליה גרמה לי לייחום מטורף ולפחד משתק. ידעתי שאני חייבת לעבור את זה. שתהיי חזקה מספיק כדי לשמור עליי שם, ושאני מוכנה לזה. אחרת זה לא היה עולה כך.

אבל אני רועדת חסרת שליטה כשאני שומעת את צעדייך מתקרבים אליי. והצלפה.

היא לא חזקה, אבל זו החגורה. וברגע זו לא החגורה שאת מחזיקה אלא זו שאמי החזיקה. ואני שם, ואני לא רואה אותך גברתי, אני שם.

את מצליפה בי שוב, ושוב, ואני יודעת שההצלפות קלות, ספגתי הצלפות קשות בהרבה מהשוט שלך. אבל אני לא איתך עכשיו. אני מול המבט שלה מולי, ואני בת שלוש או ארבע, ואני רוצה לברוח, רוצה להגן עליי.

כולי רועדת, והבכי מתפרץ.

"קלייר תסתכלי עליי" את אומרת לי. אני לא יודעת איפה את עכשיו, לידי, מעליי, רק הקול שלך חודר, "את עם גברתך, את איתי את לא שם"

את חוזרת שוב ושוב על המילים עד שאני מצליחה לסנן את המילה "גברתי", מילת ההצלה שלי, הכינוי בו אני יכולה להאחז עכשיו בתוך הסיוט. "גברתי".

"קלייר את רוצה שאפסיק?" את שואלת אותי.

"לא גברתי, אני אתמודד עם זה, אני חייבת להשתחרר ממנה" אני עונה לך. רוצה שתפרקי אותי, רוצה להשתחרר כל כך.

את מצליפה בי שוב. לרגע אני זוכרת שזו את. שומעת אותך מזכירה לי את זה שוב ושוב, וברגע אני שם, בשירותים, גבי כנגד הדלת, חוסם את כניסתה בעקבותיי, והמבט שלי מתרומם, ואני רואה את חלון השירותים, ואת קורי העכביש...

הצלפה.

"זו לא אמא שלך שמצליפה, זו גברתך, אלה לא הצלפות שמטרתן לפגוע בך" את חוזרת על זה שוב ושוב, ואני איתך עכשיו. מתוך הדמעות והפחד, אני איתך גברתי.

הגוף שלי מתחיל להגיב לכאב בדרך שלימדת אותי. הכאב עוטף אותי, מחמם אותי מבפנים. עכשיו הישבן שלי מבקש עוד. רצועת החגורה רחבה ונעימה לי, אני שלך גברתי.

זה קצת ספייס אבל לא לגמרי, אני לא יכולה באמת להשתחרר מהשחזור שהיה לי, מהשחרור.

את מחבקת אותי, נותנת לי חתיכת שוקולד. אני בידייך גברתי, במקום הכי בטוח בעולם.

אנחנו מדברות, נחות. אני עוד המומה, אבל איתך. וברגע את לוקחת אותי שוב.

"הזונה שלי חושבת שהיא סיימה?" את שואלת אותי.

"לא גברתי" אני עונה לך, והחיוך מביט אלייך, והעיניים מישירות מבט סוף סוף.

"בואי לשירותים זונה" את פוקדת עליי, "אם כבר אספתי אותך בבאר הזה אז אזיין אותך בשירותים כמו שצריך לזיין זונת שירותים".

הזין מורכב עלייך ואנחנו הולכות אל השירותים שצמודים לגינה.

"תתכופפי מעל האסלה" את פוקדת עליי, "כמו זונת שירותים טובה".

האצבעות שלך חודרות אליי, מרחיבות לי את הישבן, מכינות אותי.

אני עוד מעולפת מהחוויה שעברתי אבל האצבעות שלך בתוכי דורסות, דורשות אותי, את ההתמסרות.

הזין שלך מתחיל לחדור אליי. אני עוד לא מספיק מוכנה, את יוצאת לרגע.

"ואת קוראת לעצמך זונת שירותים?" את שואלת בלעג, "תזדרזי זונה, אין לנו את כל היום, יש בחוץ אנשים שרוצים להשתין. שאביא אותם שיזיינו אותך?"

המילים שלך מטריפות אותי. מדמיינת שורה של גברים להוטים שרק רוצים לזיין לי את התחת. אבל התחת שלי שייך לך גברתי.

אני נשענת על הניאגרה ואת חודרת, מזיינת אותי עמוק. לאט אני מתכופפת יותר, פותחת את עצמי מולך, הראש שלי מעל האסלה עכשיו. אני זונת השירותים שלך.

ואני גומרת, שוב ושוב, נטרפת מהמילים שלך, מהלקיחה שלך, מהסיטואציה.

מפורקת גברתי, מרגישה מפורקת לגמרי. וזה פירוק טוב, כזה שבא אחרי חוויה מזככת, אחרי שאספת אותי מחדש אליי ואלייך. ואני ושייכת, ושלך.