שייכת

בעלי הכותרת שצנחו
דימיתי לשמוע
את צחוקך.


עינייך שקראו לנשמתי
לא הניחו שאנגב דמעתן.

הן כורעות זו מול זו. גופן נתון בקימונו כחול, ומעליו אובי לבן. דלתות השוגי סגורות. הן לבד בתוך חלל החדר הדומם, ביניהן שולחן נמוך ועליו קנקן תה ושתי כוסות.
היפנית מושיטה את ידה אל הקנקן, אוספת בידה השנייה את שולי השרוול הארוך, מקפידה שלא יגע בספל המונח על השולחן. באיטיות היא מטה את הקנקן אל הספל. רחש המים החמים הנמזגים ממנו נשמע כמפל הקטן שבשולי גינתה. היא מניחה את הקנקן על השולחן, נוטלת את הספל בשתי ידיה, מסובבת אותו על כף ידה האחת כשידה השנייה תומכת ושומרת שלא ייפול, עד שידית האחיזה פונה לצד ימין. היא נושפת בעדינות על המים הרותחים כדי לצננם ומניחה את הכוס הלוהטת מול האישה שכורעת מולה.
האירופאית שבקימונו מושיטה עכשיו היא את ידה אל הקנקן, אוספת בידה השנייה את שולי השרוול הארוך, מקפידה שלא יגע בספל המונח על השולחן. באיטיות היא מטה את הקנקן אל הספל, מוזגת ממנו ואז היא מניחה את הקנקן על השולחן, נוטלת את הספל בשתי ידיה, מסובבת אותו על כף ידה כשידה השנייה תומכת ושומרת שלא ייפול עד שידית האחיזה פונה לצד ימין. בעדינות לא פחותה מרעותה היא נושפת בעדינות על המים הרותחים כדי לצננם ומניחה את הכוס ממול ליפנית שמולה.
שתיהן לא מוציאות מילה.
כעת כשהתה נמזג הן קדות קלות האחת לשנייה, נושאות בידיהן את כוסות התה אל השפתיים ולוגמות.
משרוול הקימונו שולפת האירופאית פרח אחד לבן מושלם ומניחה אותו על השולחן הקטן מול ברכיה של היפנית.
"העלים ייבלו," היא אומרת, "אך נשמתי תמתין לך לנצח".
ידה של היפנית עולה מהברך עליה היא נחה עד כה אל פניה של זוגתה. מגעה כליטוף הנוצה, קל יותר מכובדה של הדמעה שמתגלגלת מהריסים הארוכים בדממה עד להתנפצותה על דש הקימונו.