שייכת

היו לנו ימים קשים, ימים של כעסים, של לא להצליח להבין האחת את השניה. כל פעם שנפגשנו או דיברנו - המרחק גדל בינינו. גברתי הרגישה שהיא לא מכירה את השפחה שהיא לקחה לה, ואני לא הבנתי איך הגבירה שזיהתה כל נים ותחושה, עוד לפני שאני הייתי מודעת להם - לא מצליחה להבין את מה שאני אומרת.

הריחוק גדל ואיתו הגעגועים. הרגשתי שאני יוצאת מדעתי מהם, אבל נשבעתי לעצמי שאכבד את כל רצונותיה. נפגשנו פעמיים לסשנים בתקופה הזו, ובשניהם גברתי ניסתה להתעלם מהכעס עליי ולהיות איתי, אבל בשניהם, גברתי לא יכלה שאהיה איתה. שני הסשנים הללו גרמו לי לתחושת כישלון. תפקידי לשרת את גברתי, ותפקידי ניטל ממני. גברתי הייתה שם בשבילי, אבל אני לא הורשתי להיות בשבילה.

הבדידות העמיקה. ב-23 במרץ הבנו שזה לא יכול להימשך והחלטנו להיפרד. קיווינו יחד שהפרידה זמנית, הרי האהבה והתשוקה לא נחלשו לרגע. אבל היאוש כרסם בשתינו. התקווה נחבלה שוב ושוב ע"י חוסר האמון, והמשפט המוכר "האהבה לא תמיד יכולה לנצח" הדהד.

מהיום בו גברתי לקחה אותי נשבעתי לעצמי שאם יום אחד ניפרד, לא ארדוף אחריה ולא אציק לה. אמרתי לעצמי שאכבד את רצונה ולא חשוב מה המחיר שאשלם. בתקופת ההתרחקות הרגשתי איך הרצון לחיות נמוג ממני. כל מה שרציתי היה להיעלם, לחדול. הזכרתי לעצמי שוב ושוב את "צומת חולון" ואת ההתחייבות שהתחייבתי לעצמי, לסיים את הספר הזה השנה ולפרסם אותו. התמקדתי בעריכתו ובשאר הזמן הייתי מנותקת.

בניסיון להציל את הקשר ומתוך האהבה העמוקה שלנו זו לזו, החלטנו להישאר חברות. ניפגשנו. בפעם הראשונה מזה שבועות לא רבנו. פשוט שוחחנו ובעיקר שכבנו במיטה כשגברתי מחבקת אותי.

ברגע הרגשתי איך שבועות של ריסון רגשי מתפוררים אצלי. ברגע הרגשתי את ההדחקה ואת החומות שיצרתי מסביבי בשבועות הללו - מתפוררים. הכאב, הגעגוע והכמיהה הציפו את כולי. שכבתי שם בזרועותיה, נאבקת בכל כוחי בדמעות. כל הזמן אמרתי לעצמי "תכבדי אותה, היא גברתך, היא תהיה גברתך עבורך לתמיד. אל תכבידי עליה עם הרגשות הללו." אבל הרגשתי ברגע את מה שניסיתי להתעלם מקיומו במשך כל השבועות הללו - את יאוש הקיום בלעדיה כגברתי.

אני חושבת שהשתגעתי קצת ביומיים הבאים. ניסיתי לעשות הכל כדי להצליח להיות לה רק לחברה, אבל הבכי שאסרתי עליי לאורך כל התקופה האחרונה לא חדל. הרגשתי שאני פשוט משתגעת. כל נשימה הייתה מלאה בה, כל מחשבה הייתה עליה. לחשוב עליי חוזרת לקיום שידעתי בעבר - קיום ריק מאהבה וממגע, מילא אותי ביאוש ובפחד.

וכול הזמן הזה, ניסיתי רק לומר לי שאני אפרד ממנה אחרת מכפי שהיא ידעה בעבר. שאכבד לגמרי את רצונה. גם אם היא בוחרת לא להיות איתי עוד - היא גברתי, זו זכותה. אני שפחתה, אני חייבת לכבד את בחירותיה.

ב-2/4 הכאב הגיע לשיא שלא ידעתי עוד איך להתמודד איתו. כל כך הזדקקתי לה, למגע שלה, למילים שלה, לחיבוק, ללקיחה. הרגשתי שהעור שעליי צועק את הגעגוע. נשכבתי במיטה, הנחתי לידי על השידה מחט, חיטאתי את הירך והתחלתי לחרוט עליה את שמה של גברתי.

הרגשתי שאם לא אחוש כאב אתפרק. שרק הכאב אולי יוכל לסייע לי לחזור לשליטה עצמית. אמרתי לעצמי שאכאיב לי בדרך בה ידעתי שגברתי מעולם לא הכאיבה. במשך שעה ארוכה ישבתי על המיטה וחרטתי את שמה באותיות מחוברות באנגלית. הרגשתי איך הכאב גורם לי לצלילות, מחזיר אותי אליי. רציתי לראות את הדם נקווה על הירך באותיות שמה. רציתי לתת לה אותי שוב.

גברתי רתחה מזעם כשהיא שמעה על החריטה. היא טענה שזה אקט של חוסר שפיות ושל פגיעה עצמית. לא הבנתי על מה היא מדברת. הרי החריטה גרמה לשריטה שתעבור בתוך ימים אחדים. עמוק בתוך היאוש והגעגוע, לא הצלחתי להביו את כעסה. לא הצלחתי לראות שמה שעשיתי היה אכן אקט של הרס עצמי. טענתי כנגד הכעס שלה, שזה היה אקט של שימור עצמי. אמרתי לה שהחיבור לכאב ניקה אותי מהיאוש לכמה שעות.

באותו היום שוחחתי עם חברה. גם היא רתחה - עליי ועל שתינו. "אתן מאוהבות האחת בשנייה." היא אמרה לי, "אתן מוכנות לצאת מהדרמות שלכן ופשוט לחזור זו לזו? קלייר, את מוכנה לחזור לחשוב כמו שפחה ופשוט לפתות את הגבירה שלך?"

הזדעזעתי. לפתות את גברתי? הרי אני חייבת לכבד את רצונה להתרחק ממני.
"לפתות!" חזרה ואמרה החברה שלי, "תפסיקי להיות מפגרת ולהקשיב לה. כן כן, את שפחה, תפקידך לציית, אבל את לא מבינה שאם את תתחפרי ביאוש והיא בכעס, לא תחזרו?".

החלטתי לנסות. מה היה לי להפסיד? אם גם ככה איבדתי את גברתי, במה יזיק ניסיון אחד מרוכז של פיתוי? הרי להיות מיואשת תמיד אוכל 😄

היו לי כל כך הרבה חששות מפני הפגישה איתה. כל היום הזכרתי לי את דבריה של החברה. נשבעתי לעצמי שאהיה אמיצה איתה. שאיזום את המגע בינינו. אמרתי לעצמי שגם גברתי רוצה שנחזור וחוששת כמוני. שלא רק אני פוחדת שאיבדתי את גברתי, אלא שגם גברתי מרגישה שאבדה לה שפחתה.

למחרת היום נפגשנו. גברתי שכבה במיטה, אני הלכתי להתקלח. יצאתי מהמקלחת והכנתי לה קפה. הבטתי בכל תנועה שלה, כשאני מחפשת את ההזמנה אצלה בעיניים.

ומסג'.

גברתי שכובה ואני נוגעת בה שוב, וכל כך טוב לי לגעת בה. להרגיש את השרירים מתחת לידיי נרגעים לאט. הזמנתי אותה לשבת בין רגליי, כדי שאוכל לעסות את ראשה, פניה וכתפיה, פחדתי שאולי אני מתקדמת מהר מדי. אבל גברתי באה והתיישבה שעונה עליי.

וליטוף, ועיסוי. הידיים עוברות מעצמן על הפנים ועל השיער, ואני עוצמת עיניים כשאני מאחורייה ומניחה לאצבעות ולמגע לנסות לספר לה כמה התגעגעתי.

לאט אני בודקת אם מותר לי לגעת גם בשדיים שלה. גברתי לא זזה, היא גם לא אוסרת עליי. וליטופי השדיים שלה תוכפים מול הפטמות שמזדקרות לה, ולרגע אני שומעת גניחה אחת בודדה של עונג, ושוב היא מחזירה אותי אל הכתפיים. אני כל כך רוצה לנשק לה את הגב, את העורף, להריח אותה, עמוק לתוך הנשמה.

גברתי דרשה מראש שאניח פלסטרים על החריטה. היא לא רצתה לראות כיצד פגעתי בעצמי. עכשיו היא דורשת לראות אותה. אני חוששת מהרגע הזה, פוחדת שתרתע, שתגעל. אני יודעת שהיא רואה את ההשחתה, אבל מה שאני רואה באותו הרגע הוא את הדרך היחידה בה יכולתי להניח אותה עליי לרגע.

"את הולכת להיענש על זה." היא אומרת לי וברגע, כל מה שאני מרגישה הוא אושר מוחלט. הגבירה שלי מענישה אותי על הפגיעה במה ששייך לה. אז אני שייכת לה. אני שוב שייכת. אני שוב לא מטלטלת לא מחוברת. הגבירה שלי מענישה אותי על הפגיעה בגוף שניתן לה.

וגברתי מכאיבה לי, והבכי הוא של כאב ושל אושר. הכאב נוראי, אבל אני לא יכולה - למרות שהיא דורשת שאתנצל - להתחרט על שמה שחרוט על גופי. כל כך הרבה זמן ייחלתי לשמה על עורי – ולנצח. אני כן מתחרטת על הפגיעה במה ששייך לה, אני כן מתחייבת לא לחזור על האקט הזה לעולם. ואני מאושרת. ההצלפות מחזירות אותי אלייה. ככל שזה כואב, אני מוכנה לשאת אותן ככל שהיא תראה לנכון. גברתי מענישה אותי שוב.

ובתוך העונש אני מרגישה בקרם שמלטף את העור הכואב ומנחם אותו. אני מרגישה את ידה שהחזיקה ברשעון מלטפת עכשיו ברוך, רגע לפני שהיא אוחזת בו שוב כדי להצליף בי.

אני לא חושבת שבכיתי כך מולה בעבר. הכאב בישבן התערבב בגעגוע ובשמחת השיבה הביתה, ואלה יצרו דמעות שלא יכולתי לעצור.

אני כבר לא זוכרת מתי נסקתי לספייס, אני רק זוכרת את גברתי קוראת לי שוב הכלבה שלה, השפחה שלה. מילים שייחלתי לשמוע מפיה שוב.

ואני יורדת לה. לרגע אני מהססת שוב בלשוני מולה. קצת כמו בפעם הראשונה. שוב אני חוששת שהיא תעצור אותי, שלא יהיה לה טוב. אבל גברתי אוחזת בשערי ומצמידה את שפתיי שיונקות אותה ואת האורגזמות שלה אליי.

וברגע פתאום חוזרת השולטת אליה לעיניים. במבט הכועס והמחייך היא יוצקת שעווה מעל החריטה. שעווה שתסתיר אותה ושתזכיר לי בכאב כמה גברתי כועסת על ההשחתה הזו. ובמבט הכובש שייחלתי לראות שוב היא דוחקת את ראשי אל המיטה, מתיישבת עליי, על השפחה שלה, על החפץ שקיים לעינוגה... ומתענגת.

כל מה שאני רוצה הוא ללגום ממנה עוד ועוד אורגזמות. רגלה בין רגליי דוחקת בי לגמור לכבודה. ואני מצייתת.

ובדרך יש טיזינג וצחוק. והצחוק הוא צחוקה של הגבירה, והצחוק הוא צחוקה של מי ששבה להרגיש שייכת.

כולי כואבת וברגע, השמחה חזרה.

אני זקוקה לגברתי, כדי להיות מאושרת. כי הקיום לא מתהדר בעצמאות או ביכולות, אלא בתחושה אחת פשוטה שאומרת, שאיתה מאושר לי. איתה יש משמעות אחרת ליקום כולו.

תלות?... הזדקקות?... מילים גסות? לאו דווקא. חייתי את כל חיי בלעדייה, אבל רק מאז שגברתי לימדה אותי לאהוב אני שמחה.

היום אפגש עם גברתי. הבטחתי לה שהשריטה תיעלם בתוך יומיים שלושה. גברתי הבהירה שאם היום עוד יהיה סימן - אענש שוב. הגוף הזה שייך לה, נשמתי שייכת לה. היום אני יכולה לראות שפגעתי בעצמי, שגם אם לא חתכתי את עצמי במטרה למות אלא כדי להירגע - פגעתי בגוף הזה. זה היה אקט של הרס עצמי, וזה היה לפגוע במה ששייך לה. היום החרטה אמיתית. גברתי הבטיחה שאוצלף קשות כעונש. אני פוחדת מהכאב הזה, אבל אני מאושרת להיענש שוב. לדעת שאני שלה שוב.