שייכת

"קח אותו, לאט את הזמן", היא שרה עם הרדיו כשהיא רוחצת את הכלים שעומסים את הכיור. כשהיא מוציאה נקניק מהמקרר כדי להכין לה כריך, מזדקפת הכלבה שלה על שתי רגליה האחוריות בציפייה למעשר. פעילות ששגורה ביניהן, זו אוכלת וזו גם כן.
יש בה עליצות הבוקר. ברד כבד ירד בצפון הארץ, אצלה סופות הברקים והרעמים הרעידו את הבית. אבל כל זה קרה אתמול. הבוקר השמיים בהירים שוב וקרניים של חום מלטפות את גופה.
כשהיא כותבת היא מעיפה מבט בשעון, מחוגיו קוראים לה לצאת לדרך אל הספרית שאמורה לעצב את שיערה באלגנטיות מרושלת.
לעיתים היא נחרדת מהתנודות הרגשיות שהיא חווה. סופות שהיו אולי מרגשות אותה בעבר, מאיימות עליה דווקא כשהן חולפות מן העולם. צפייה בקלטת הזיכרונות, מלמדת אותה להתמודד אחרת עם הסופה הבאה.
היא לומדת ללכת. נעמדת, נופלת, כושלת, נעמדת שוב. בסופו של דבר תצעד בבטחה.
אבל הבוקר יש בה עליצות. היא מעבירה מטלית לחה על מסך הזיכרונות, ממרקת אותו, מביטה בהשתקפותה בו. לא תמיד היא אוהבת את מה שהיא רואה. פה ושם נחבלה כשנפלה. היא קמה שוב, היא תמיד תקום, היא מחויבת להמשיך ולצעוד בשדרת המילים שלה.
העליצות שלה הבוקר מעורבת בזהירות. כל פעם שנחבלה למדה ליפול אחרת, נכון יותר, למדה לנסות להאחז כדי לייצב את עצמה. עולם הרגשות מבלבל אותה. עיתים היא שוחה בו כדג הזוהר בצבעיו ועיתים היא טובעת. היא לא מאלה שלמדו לשחות במים הרדודים, היא קפצה כדי לשחות או לחדול. והיא שוחה.
אלוהי התפילות, אלוהי הרגשות, אלוהי האהבה - סוגדת לאלוה הזה, מאמינה בו בכל כוחה.
בזהירות היא שמחה.