לא, אני לא מתכוונת לכתוב לכם את הפרשנויות שאור כותבת למונדיאל. כמה החזיקו בכדור, איזה מניאק היה השופט... כאילו, באמא שלכם, על זה בא לנו לקרוא?
בנות, אני הולכת להסביר לכן בדיוק למה ברזיל הפסידה.
זה קרה בגללנו. הרי ברור שכולנו החזקנו אצבעות לצרפת.
ולא כי זו צרפת, אלא כי אלילים-כוסונים-מדהימים, משחקים בנבחרת שלה.
תרים אצבע הבחורה שלא הזדיינה שבוע לפחות (תודו שזה המון זמן), שתקפוץ על האפשרות להזדייו או לזיין את רונאלדו.
כאילו דה.!... רונאלדו?!
מהצד השני תקום הבחורה שתגיד לא לאליל זינאדין זידאן או לטייארי הנרי. גם שבעה אני טורפת אותם. הם מדהימים, הם יפהפיים וכל אחד מהם הוא גבר החלומות של שלושת רבעי הנשים בעולם הזה. השאר סתם עיוורות.
אנחנו פשוט ישבנו מול הטלוויזיה והתפללנו שהחתיך שלנו יחגוג ניצחון ולא רונאלדו. זה נורא פשוט. הוצאנו את כל הקמיעות מהארון והתפללנו. הניצחון שלהם הוא הניצחון שלנו.
וסתם קורויוז,
הגעתי אל אמא שלי בדיוק בבעיטות העונשין של נבחרות אנגליה ופורטוגל. תמיד כשאני מגיעה אני מקבלת כבר בדלת ים של חיבוקים ונישוקים, הפעם אמא שלי הייתה לבד בבית. היא פתחה את הדלת וצעקה "יש בעיטות, אנגליה מובילה, בואי מהר". לפני שהספקתי לומר לה היי, היא כבר טסה בחזרה אל חדר השינה כדי לראות את הפורטוגלים מפספסים את הבעיטה הראשונה שלהם. איך שהיא קיללה אותם (כפי שהבנתם היא בעדם וכעסה על הפספוס). הייתי צריכה להרגיע אותה ולהזכיר לה שיש עוד ארבע בעיטות לפחות.
אחר כך היא פירשנה לי את כל המשחק ואת כל הביצועים.
אמא שלי ואני. הכדורגל זורם אצלנו בדם מהסיבות הנכונות 😄
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 22:30
