חברת החשמל הודיעה על עבודות ברחוב שלי ועל ניתוק הזרם מאחת עשרה בלילה ועד הבוקר. נכנסתי למיטה הלילה כבר באחת עשרה וחצי. המאוורר עוד פעל אבל היה ברור שתוך זמן קצר הוא ישבות. העדפתי לישון כבר כשזה קורה ולהניח לשינה לסייע לי להתעלם מהחום המעיק שייתפשט בחדר.
ברבע לשלוש התעוררתי מיוזעת, עקוצת יתושים ומתקשה לנשום באוויר העומד בחדר.
היה ברור שלא אצליח להירדם שוב ובמקום עליתי על מכנס קצר וגופייה, ויצאתי עם הכלבה אל הרחוב, שם חיכו לי שאר דיירי הרחוב טרוטי עיניים, עומדים וצופים בעבודת פועלי חברת החשמל, משוחחים ביניהם בשקט על איכות העבודה.
התיישבתי על הגדר הנמוכה שתוחמת את דירתי משאר העולם, כלבתי לצדי, סיגריה בידי השמאלית, בקבוק מים בידי הימנית, והתחלתי לספור דקות מרגישה כאילו אני חלק ממחזה סוריאליסטי בו את אורות הבמה מחליף הפרוז'קטור הענק שהאיר את הרחוב.
עד רבע לארבע הבטתי בפועלים העובדים. בעיקר התענגתי למראה מי שפיקד עליהם, שזינק בגמישות מענגת על המשאית וממנה, טיפס ועמד על כתף אחד הפועלים שלו... בקיצור, נתן תצוגה מרשימה של שיווי משקל ושרירים.
אחר כך נשברתי וחזרתי לדירה. נשכבתי על הספה שבסלון מנסה לנשום משב רוח מיקרי ואז המאוורר חזר לפעול. חזרתי למיטה. לא עברה יותר מדקה מהרגע שנכנסתי לתוכה ועד שנרדמתי שוב.
הבוקר הרחוב שלי הופך לנטול כבלי חשמל עיליים. יום אחד, מבטיחים לנו, יסתיימו העבודות והוא יהפוך ליפהפה. אז גם יעלו לי בוודאי את שכר הדירה, פיצוי על חודשי אבק ורעש שאני סופגת פה. בינתיים אני לפחות מצליחה להתענג על מראם של פועלי חברת החשמל בלילות חסרי שינה ואוויר.
לפני 18 שנים. 24 ביולי 2006 בשעה 8:15
