בערב ל"ג בעומר עברתי סשן שהייתה בו הרבה הגבלה פיזית, אתגר מנטלי והשפלה. סשן שהרגשתי פעם ראשונה שנוגע במקומות רגישים בנפש.
על הצוואר קולר צמוד, הידיים מחוברות מאחורי הגב וקשורות לקולר כך שלכל אורך הסשן ניצבת מולי הבחירה באחת משתי אפשרויות - האם אי הנעימוּת הפיזית תהיה מכיוון הקולר שחונק בעוד הידיים משוחררות או שעל מנת לנשום יותר משוחרר הידיים יהיו מורמות בתנוחה לא נוחה.
יחד עם גאג גומי שאפשר לנשום דרכו הייתי קשורה כך בערך שעה, טיפה יותר.
זה היה הסשן הרציני הראשון שלנו רק שנינו.
את הסוף סימנה ההבנה שיותר מדי זמן תעדפתי את הנוחות של הידיים שלי. התחלתי להסתחרר, להתנדנד ולדבר במלמולים מהמחסור בחמצן למוח.
החלטנו לעצור להיום. הוא שחרר אותי ולאט לאט הזזתי את הידיים, החזרתי אותן אל צידי הגוף שלי, הרגשתי את הנשימה שלי מתייצבת ואת הראש פחות כבד.
ואז היה אפטרקייר מערסל ומרגיע, מה שבדיוק השלים את החוויה והפך אותה לחיובית.
שכבתי עם ראש על הברכיים שלו, שיחזרנו יחד מה היה, מה גירה אותי, מה הקשה עלי, מה פחות אהבתי.
הוא אמר כמה הייתי מדהימה, איך ספגתי יפה וסיפר שחשב שנעצור בפעם ההיא כששאל אך למרבה ההפתעה הנהנתי לאות כך שאפשר להמשיך.
כשהוא השקה אותי מים והרגשתי קטנה ומטופלת.
הרגשתי פגיעה אבל בטוחה.
ישנונית, מנומנמת, מרוצה, מרגישה שהשלמתי את המסע.
זה היה סשן מדהים והרגשתי שלמה.
כבר הסתובבתי עם הפנים לקיר, מוכנה לשינה.
זה היה אמור להיות הסוף.
אבל אז היה עוד.
בוקר חמישי, התארגנתי לעבודה. מזמזמת מנגינות וטיפה תוהה, מסתכלת ורואה מונח בצד קונדום שמהווה לי חותמת, אישור למה שהיה.
הצהרתי בנונשלנט שאני חושבת שהאקט של אתמול בלילה לא היה נחוץ, שזו לא חוויה שאני שלמה איתה.
העברתי את יום העבודה עמוסה, הייתי קופצנית ופעילה מהרגיל. תהיתי על מה ולמה האנרגיות, הרגשתי שמשהו פה סוטה מהנורמה אבל לא הצלחתי להניח את האצבע על מה.
עכשיו מבחינתי זה רק אומר שיום העבודה שירת את מטרתו נאמנה. מיסוך והסחה.
בסביבות ארוחת הערב התחלתי להרגיש רע. משהו לא בסדר.
בשלב זה לא לקח הרבה זמן לחטט אחורה ולהבין שאחרי שהסתובבתי לצד השני הזיכרון מעורפל ומקוטע.
זה עומד על קצה הלשון, כמעט שם אבל לא מצליחה לגשת.
נלחצתי מעצם העובדה שאני לא זוכרת איך הסיטואציה ששוכבים התחילה אפילו.
פחדתי לעזוב תכתובות בטלפון כי לא רציתי להשאר עם המחשבות של עצמי, פחדתי ללכת לישון כי לא רציתי לעכל את החוויה דרך חלום.
מריצה את ליל רביעי בלופים.
במקור אחרי שהלכנו לישון הוא הציע סשן. סקרנית ומעוניינת מדדתי כמה אני עייפה והחלטתי ללכת על זה.
לאחר מכן - אפטרקייר בו הודגש איזו חוויה מותחת גבולות זו הייתה מבחינה מנטלית ומתישה מבחינה פיזית.
אוקי, אז זאת אומרת שאמור להיות ידוע ברמה מסוימת מה המצב הגופני והנפשי שלי.
פעם שניה הולכים לישון. מסתובבת עם הפנים אל הקיר. זקוקה למנוחה, אני בחלק הבטוח של גומיה מתוחה.
בשבילו זה עדיין לא נגמר. קיימנו יחסי מין.
מתחילה לפקפק בכושר השיפוט שלו.
משהו באמון נסדק.
ניצבת מולי סיטואציה בה הייתי מצפה שיניח לי לישון אחרי מסע משותף שעברנו.
לי ברור שזה כבר הרבה וזה אינטנסיבי מספיק. לי ברור שאמור להיות לו מושג על כך.
מתמלאת בבלבול, סימני שאלה, תסכול.
אז מה עבר לו בראש? איך אפשר שלא לשים לב ברמה כלשהי? איך אפשר לקבל כזו החלטה?
למה למתוח עוד עד שנקרע? למה ליזום מגע עם מישהי שכבר הסתובבה עם הגב אליך והפנים לקיר?
היכן חוש המידה?
למה כשהייתי קשורה ועם גאג הוא דאג לשאול והיה בכזו תשומת לב ואחר כך כל המודעות הזו כאילו התנדפה?
באותו רגע הדיסוננס היה ברור כשמש, מאוחר יותר אני מקבלת מענה על השאלה האחרונה.
הגבולות והחוקים שכל כך ברורים בבדס"מ, זה בעל הסיכון הרב - מיטשטשים כאשר מדובר במין "נורמטיבי".
ובכל זאת, כשיש ספק אין ספק. זו מסקנתי הסופית.
אז למה רק לי זה ברור?
מתקלחת במים חמים, מאזינה למוזיקה, נותנת הזדמנות לשינה אך ללא הצלחה.
לפנות בוקר שישי.
אנחנו משוחחים טלפונית. בקושי מצליחה לדבר אבל מבהירה שהזיכרון מעורפל וזה מטריד.
אתה אומר שהגבתי. אתה אומר שביקשתי להשתמש בחומר סיכה. זה נשמע מוכר. אין לי איך להתווכח.
מצוקה.
התחושה נוראית ואני לא מבינה. מה הולך כאן? איך החסרתי כזה פרט חשוב?
הצורך לביטוי פיזי של הכאב הנפשי עוצמתי ומאיים, זאת לאחר שמונה חודשים של מאבק.
הפעם הלופ מעט שונה.
אני רוצה להיות אדם שניתן לסמוך עליו, אני רוצה לסמוך על עצמי, כפפות משי והשגחה מנסיבות נזק עצמי? זה לא בשבילי.
אז למה אני כל כך רוצה להכנע?
חמש לפנות בוקר שישי. אני יורדת לפגוש חברה יקרה. בעזרתה רכבתי על הגל העיקש.
שיחה בגן שעשועים כשאנחנו יורדות על חבילת לואקר, העיניים נפוחות, הקול צרוד, התחת מגרד.
אני מצליחה להבין את ההבדל הדק -
בהתחלה החדירה הייתה ללא חומר סיכה, זאת לאחר שברוב אם לא בכל האינטראקציות המיניות שלנו הדגשתי את החשיבות שלו עבורי.
בעינייו השימוש בחומר לא מצא חן, הוא לא אהב את הריח שגם לטעמי היה מתוק מדי. אבל ברור לי שיכבד את בקשתי, היא הרי קשורה בגופי שלי.
ברור לי, אז למה נכנסת בלי.
הכאב הפתאומי של החדירה הוא רגע שאני בהחלט זוכרת. עיניים פעורות ונשימה חדה.
שאלתי אותה באופן נואש - אז למה? למה למה למעשה ביקשתי להשתמש בחומר סיכה?
ניסיתי לחזור לרגע הזה, אך ללא הצלחה, מעבר לכאב הפיזי השאר מטושטש.
מנסה לשים את עצמי שוב באותם רגעים. תחושת חלום, ערפול חושים - הייתי בכלל מסוגלת לקבל החלטה?
מתחילה להבין אך עדיין לא מוצאת מילים.
מנסה להסביר לה ותוהה אם זה הגיוני להגיד שהסיבה שביקשתי להשתמש הייתה כי זו הייתה האופציה היחידה.
עונה לעצמי - למה זו הייתה האופציה היחידה? אין בזה הגיון! יכולת פשוט לבקש כאן לחדול.
אבל לא, זה לא "פשוט" ולא, אין כאן הגיון ישר.
לא בהכרה מלאה, התחושה אינה מציאותית, ו"רוצה" או "לא רוצה" אלו לא מילים שבלקסיקון התודעה.
מה שכן? דבר אחד ברור. מה שזה לא יהיה שקורה עכשיו - זו עובדת המציאות.
ואם זה מה שקורה כרגע, אז לפחות שיהיה חומר סיכה.
זה מה שהופך את הסיטואציה לכה אפורה.
הכוונה - בעיני.
יש הטוענים שהיא למעשה שחורה אך אין לדעת אם זה בגלל המטען הרגשי שלהם כלפי או כי זו האמת.
מהצד השני יש הטוען שהיא לבנה. משהו לתקשר ולגשר מעליו.
לא רציתי לשמוע אף אחד מהם. חיכיתי לשמוע איש מקצוע.
אבל לחלק הזה של הארוע כבר אין לי כוח להכנס.
הסיטואציה אפורה מכיוון שאני ביקשתי.
ומאיפה לו לדעת מדוע אני מבקשת?
האם אני יכולה לצפות שתהיה לו האינטליגנציה הרגשית להבין שזה הזמן לשכב לישון ולא "להשכיב"?
אז לא, הוא לא יכול לדעת מה הרקע לבקשה שלי אבל כן על סמך ההיכרות קיוויתי שאמור להיות לו מספיק אכפת על מנת מלכתחילה לזכור כמה חשוב עבורי השימוש בחומר סיכה ולכבד את זה.
אני דווקא כן ציפיתי שיהיה לו שמץ של מושג איזה סשן סוחט הוא העביר אותי ושעכשיו בסביבות שלוש לפנות בוקר הכי סביר פשוט להניח לי לישון.
ולסיכום?
לא הדובדבן שבקצפת אך בהחלט ראוי לציון.
ההבדל הדק #2 - סיום האקט.
הכאב הפיזי התעצם ואיתו חזרה אני.
ביקשתי לעצור.
הוא האט וענה בשאלה שנצרבה
"לעצור?"
שניה לשים בצד את כוונת המשורר, מה נעשה ברצון טוב, מה בזדון,
מה סתם ככה ללא מחשבה מראש.
ההרגשה הייתה שאני מקבלת הזדמנות להתחרט.
אני לא יודעת למה לא עניתי בשקט "עזוב, לא משנה.."
אני פשוט שמחה שלא.
משהו השתבש בדרך.
אני יודעת שהוא לא רצה, שהוא לא ניסה.
עם זאת אין לכך שום קשר לחוויה.
תודה לכל מי שקרא, וליל מנוחה,
ניינור.
זו המשמעות של פגיעה.
על זה אין הזדמנות שנייה.
