עוד שבוע עבר לו, עם שגרת האימונים,המוטיבציה,הבילויים,הסדנאות,האנשים, באיזה שהוא מקום מסוים שנגמר שבוע מלא עשייה זה תמיד כך, מה שמזכיר לי שהימים עוברים ואנחנו עדיין בשגרת כוננות,הקפצות על הקורונה כל הזמן, תאכלס זה המחלה שהכי הרבה זמן ללא חיסון,מזכיר את ימי הביניים אשכרה,כולם בפאניקה רואים חדשות שישי, כאילו חושבים שזה יעזור במקצת להירגע,במקום זה נכנסים ללחץ כמו טמפון.
אני מגלגלת לי סיגריה מטבק הדובדבנים, אשכרה יש כזה טבק, תמיד משך אותי דברים מיוחדים, שוקולד עם צילי,שוקולד עם מלח, דברים כאלה מיוחדים אתם יודעים,
מה שמזכיר לי במקצת, שאני הולכת למטבח להכין לי כוס קפה עם חלב סויה וניל אני בוהה בחלון בילדה קטנה ובלונדינית שמשחקת בחוץ בגינה ממול הבית, ואני חושבת לעצמי,איזה כיף לה,התמימות,הנאיביות,החמידות והמתיקות, כולנו היינו כאלה כשהיינו ילדים שרק התחילו את התהליך הזה "חיים", אף אחד לא הבטיח לנו חיים ללא אתגרים או משברים כאלה ואחרים,ובטח שבטח שניפגע שניגדל,מכל מיני סיבות, שיברון לב, דיכאון,פרידה, ואף אחד לא הדריך אותנו שזה אתגרים שאולי אלוהים שם לנו בדרך,כדי לקום, כדי שיהיה טיפה אקשן,
לפעמים מתחשק לי לחזור אחורה בזמן אם היה אפשר, לעשות כמה תיקונים ולחזור, מן שגרת האימונים אני כבר רואה שינוי משמעותי בגוף שלי, וזה מעודד את המוטיבציה רוב הזמן, זה מזכיר לי.
אם כבר אקשן, לפעמים החיים שלי נראים כמו סרט, הענשה על אתגר ועוד אתגר זה נהיה כבר קל לקום מזה ,כאילו סבבה דפקו לך תשכל, אבל את בכל זאת נשארת שפויה כל הזמן, כשאני חושבת על החיים כמנגינה,לפעמים קצת עצוב ולפעמים שמח, לפעמים טראגי ולפעמים פשוט וצנוע.
יש משו שאני לא מבינה רוב הזמן, בא לי להרגיש משו לפעמים בתוך תוכי, לתת לעצמי אהבה לפעמים, ככה כי סתם פשוט בא לי.
רוב בני האדם, בגלל המודל החברתי גם כיום, חושבים רק על הרע והחרא, מגיל ממש ממש צעיר אנו מתחילים לחשוב ככה, בלי ממש ידיעה מוקדמת, ששישי מגיע וחמישי כולם צוהלים שמחים,ממש יציאת מצרים.
סהכ הגיע סופש, לפעמים שיוצא לי אני נזכרת ברגעים ממש טובים, ולפעמים האיזון מתמשך בי לחשוב על שתיהם, לדעתי האישית.
אני לא מאמינה בשחור לבן,אני מאמינה שלכולנו יש גורל מסוים ותפקיד, כשאתה בחיים שלך אתה השחקן הראשי בהם, אתה בוחר איך תתפתח העלילה, מה יהיה בה וכמה אקשן אתה רוצה.
וכולם הם השחקנים,שאתה הבמאי,השחקן הראשי,והצלם.
איזה מן מסר תרצו להעביר לעצמכם?
מה השינוי שבוער בכם?
איך לבצע ומה לעשות, איך הגישה השלילית נהיית לחיובית מיום ליום,
זה הכל תלוי בך, מצד שני לפעמים קוראים טראגדיות למינהם, ואז אנחנו סוג של נשאבים לבור חסר תחתית וממשיכים ליפול, והדרך לעלייה קשה.
אבל בכל זאת, את מצליחה או אתה מצליח,
הכאב שלי , זה משו שמאוד קשה לי להסביר.
לפעמים הייתי מעדיפה להרגיש כאב פיזי מאשר נפשי,
מנטאליות זה משו שמדבר לכולנו ,וזה לא בהכרח לבדסמ.
שהכאב שלי רוצה להופיע, אני מקשיבה לו ונותנת לו מקום,
המון שאלו אותי כתור נקשרת וחשבתי על זה לעומק לאחרונה, האם כך את מתמודדת עם דברים,
האם כך את מוציאה את הכאב מגופך כאילו שלפת אותו בשקית ניילון ומתייחסת רק אליו לכמה רגעים,או שעות..
כן, אני נותנת לו מקום,ויצר.
הכאב שלי זו האומנות מסוימת שכבויה בכל אדם באשר הוא ואיך הוא מוציא אותה בדרך בריאותית החוצה,
לפעמים הכאב שאיתו אנחנו מוציאים, מביא היי ואהבה וחום לאחר מכן,
שאנחנו מתעלמים למכאבי ליבנו, הגוף בוכה,והנפש סגורה.
זה מתכון לשנאה עצמית, לתת לעצמך גם הרגשה של לבכות, להביע את יצר כאבייך,
זה אינו חולשה,
זה החוזקה האישית שכבויה בכל אחת ואחד מכם,
שיהיה לכולנו שבת שלום,מלאה בהתבוננות פנימית.
