ג'ק רץ בסמטאות החשוכות של לונדון,
בין ערפלים , ובין עכברושים,
"ג'ק הוא הצל של הסמטה השחורה."
רוץ ג'ק !
רוץ !
ורץ הוא, בין מבוכים , בין סמטאות שיכורים ,
דם נוטף בעקבותיו.
מה עוללת ג'ק היקר,
עכשיו?..
רוץ, ג'ק !
רוץ......
ורץ הוא למרחקים ,הצחנה באפו של ג'ק ,
הריח , הריקבון של הגופות הנערמות ,
כל כך הרבה , כמו חציר באורווה.
לג'ק שיער שחור חלק וכובע קרוע,
עיניים שחורות כמו של עורב.
מדוע באתי לעולם? ג'ק שאל,
והינו ממשיך לרוץ. מדוע?.
אימא.. אבא.... צעק ג'ק,
הרי שהוא יתום מאז שזכר את עצמו.
המוות העופף... נדמה שג'ק התרגל.
"עכשיו הגיע הזמן ... לחזור.."
חייך האיש הזקן ,
"הכל זה רק מחזור"
בסוף הסמטה.
סלח לי ילדי היקר...
האם לא תבדר את זקנתי
במשחק קצר?...
וצחק האיש הזקן עם השיניים הרקובות בקול..
ובזמן שהוא צחק , רוק רקוב יצא מפיו.. וסירחון שאלוהים
אילו רק היה יודע. כמה זמן.. הוא בסמטה הזאת?..
מסיבה שלא ידועה לג'ק , או בעצם מסיבה שג'ק הוא עדיין
ניכח בסקרנות ילדותית, ג'ק ידע בחיסרון הזה. ולכן נהג בזהירות.
על איזה משחק אתה מדבר , אדוני?.. הרי שאין פה אף שחקן אחר...
ממך ומלבדי !
הו לא... כולנו שחקנים ג'ק... פשוט לא כולנו יודעים זאת , ג'ק.
הזקן הוציא מאחוריו קופסא , לזה ג'ק , קוראים " מונפול"
זה המשחק הכי עתיק יומין של המין האנושי.
על מה המשחק? שאל ג'ק..
על בני אדם , על כולנו. על נפילות , על שחקנים עולים , ונופלים..
אבל אתה יודע מה ?.. בסוף כולנו חוזרים........ בסוף כולנו..
שיחק ג'ק עם הזקן.. עברו שעות.. וימים. ג'ק לא אכל ולא שתה.
רק שיחק. ושיחק. ולבסוף... ג'ק ניצח את האיש הזקן..
והאיש הזקן חייך.. סוף סוף ג'ק, התחלת לשחק ,
אך יום אחד יבוא אחר.
לך ג'ק אני מוריש את המשחק, אך תיזהר.
אם לא תיזהר בעצמך , המשחק בסוף יאכל אותך..
עכשיו עזוב אותי !
הנח לי לנוח... ונח לו הזקן ליד פח אשפה, שם נרדם
ולא נראה שיקום עוד זמן מה...
ג'ק הסתכל על המשחק בעיניו השחורות התמלאו באש בתשוקה
מבפנים ומבחוץ ג'ק לא יכל לברוח. הוא חייב עוד.
עוד. עוד. עוד. בניינים , רכוש, ג'ק המתין לשחקנים ואת כולם הוא הביס ,
בלי רחמים , עוד נשמה נלקחה למשחק. ועוד ועוד.
כמה זמן עבר?.... ג'ק נחוש.. הוא חייב עוד.
ג'ק הזקן שאל. כמה זמן.. עבר.. אכן..
עד שהגיע ילדון צעיר , וג'ק הבין.. הוא זה רק מחזור...
עכשיו הגיע הזמן ......
לחזור.