הערב חזרתי אחרי שביליתי את כל חג הפסח כולל ימי חול המועד בבית מלון עם אמא שלי.
בבקרים בחדר האוכל במהלך השבוע שחלף, אחד הדברים היותר שווים וראויים למאכל היה חביתת אומלט עם תוספות שאתה בוחר, לעומת מקושקשת מורעלת שמכינים מאבקת ביצים...כשבכלל, מצב האוכל מעט עגום ללא קטניות לטעמי, כאילו העם העברי לא סבל מספיק...
אז כדי להגיע לאומלט הנכסף, אתה צריך לעמוד בתור ולהמתין בסבלנות... כן כן...
אחת המידות שלא התברכתי בהן זו מידת הסבלנות, לעומת זאת התברכתי במנות גדושות של פתיל קצר עם יכולת ורבלית לצאת על אנשים בזמן שאני מרגישה איך השיער הלבן שלי צומח רק מהעצבים, ללא קשר לגנטיקה המשפחתית הידועה שלנו...:)
וזה כמובן קרה כבר בפעם הראשונה שנאלצתי לעמוד בתור, חטפתי את הג'ננה ויצאתי בקול על מישהי שעשתה עלי פוילעשטיקים בתור.
עכשיו בינינו, הזכרתי לעצמי שזה כולה חביתה, כאילו תרגיעי יוניק, זה לא לכבודך הפדיחות שאת עושה בשביל פאקינג חביתה.
אבל זה לא החביתה, זה הפאקינג לעמוד בתור ועוד בתוספת הדיפת נשים חוצפניות וילדים זבי חוטם עם מבט עיני מלאך שמנסים להידחף מאחורי, מלפני ומצדדיי עבור כל המשפוחה שלהם... אני לא בנויה לחרא הזה.
אז סיכמתי את הרגע הזה, כל עוד אני לא מקודמת לראש התור באוטומט על עצם היותי מיס יוניק:) אני צריכה עוזר-משרת אישי שיעמוד בתור עבורי ויגיש לי את האומלט הנכסף, כולל הקפה המשודרג מהמכונה החדישה עם התור הארור והמקולל משלה...
בינתיים פתרון הביניים שהיה - אמא שלי החליפה אותי לסירוגין בתור כדי להוריד את מינון הפדיחות שעשיתי במלון... בכל זאת, צריך לנסות לשמור קצת על קלאס ולו בשביל לכבד אותה, שתהיה בריאה, היא עדיין מתפללת שאמצא במקומות האלה חתן ירא שמיים...
שיהיה שבוע טוב לכולם🖤