* נכתב מסדרת זיכרונות ואירועים אמיתיים. כאן לא יהיו תיאורי פגיעות...נראה לי.
כחלק מהשגרה הקבועה שלי להיעלם ממסגרות מחייבות למען שיטוטים ברחוב, מצאתי את עצמי מבלה מידי שבוע עם א', תימני עם קול מחוספס ואיבר רחב מימדים. הוא היה מעט בוגר ממני, במספרים שחשובים למדידה רק בתיכון ונעלמים קצת אחרי. מה לא בסדר למשל ביחס 13-10 אבל כן אחלה ב43-40? זה ראש פדופילי מידי, ג'יזס אליס, דוחה מזה? אבל כן, להיות דוחה זה היה (וכנראה ישאר לעד) מין קלף מנצח כנגד הסביבה. באיזשהו שלב את ניהיית מסריחה כל כך מהנפש שלך שהגרועים והטובים מתרחקים כאחד. הייתי בת 15 והוא בן 18.
א' היה שזוף ושפתיו תפוחות. ערס מתנפח, חזה תרנגולי מתרברב ובכלל רחוק מלהיות הסגנון שלי, לא שיש מסויים. כל פעם היה כורך את זרועו סביב צווארי, מכניס לי סיגריה לפה ומלווה הביתה, בדרך הארוכה כמובן. היינו עוצרים בגני שעשועים ועולים למתקן הקובייתי הסגור, הייתי אוכלת לו את הסנדוויץ'- במלוא מובן המשמעות, מעשנת מהחפיסה שלו בזמן שהוא שולף ומאונן מולי את כל תשוקותיו הכמוסות אליי. "נו אבל תראי איך עומד לי", התחנן כתן רעב לעצם.
ואני רואה, ומסתכלת, ולועסת סנדוויץ' פסטרמה עם חרדל נטול ירקות, והוא ממשיך. מוריד חולצה כדי לחשוף את הגוף המרשים שניפח אתמול בסטרואידים קלים וסט אימונים. העיניים שלו לבשו ריסים ארוכות ממש כמו אלו שקונים בפארם, והוא יילל לידי "אבל תראי איך..
אני רוצה..תשבי עליי.
נו. בואי...מאמי...מאמיייי"
מידי פעם היה עוצר, שולף סיגריה ומספר סיפורי כיבוש שעשה לחורי תחת וכוס. הוא ציחקק עליהן, מעלה לעצמו את הבטחון לרמות מינימום סופר-מן, אמן חושים כובש משהו וכולן מתחננות לו. "מה מחרמן אותך? איך לזיין אותך?" הוא שאל וחזר לשעשע את הטיל המאיים שלו. "לא יודעת," עניתי ממשיכה ללעוס את הסנדוויץ' השני. זה חמוד כל כך שאימא לבחור מסיים בית ספר מכינה לו סנדווי'ץ של גן ילדים, הוא פתאום נראה כל כך ילדי וחמודון בקטע טיפשי כמעט, מנסה ומנסה למשוך לי בצמות, ואני ממצמצת לו הרבה ועונה, " כן..ממ. כן.". ולועסת. "וואי בא לי שוקולד..אפשר? אני שכחתי את הכסף בבית.." הייתי אומרת והוא היה מחזיר כפתורים למקומם במכנס "בוודאי נשמה" ושנינו היינו הולכים לספק לי משהו מכל הממתקים הנוצצים במכולת. אחריי, הכלי שלו שוב היה פותח איתי דיאלוג-מונולוגי בניסיון לשכנע שכל מה שחסר לי בחיים זה כמובן הזרג שלו, בתוכי.
"תראי, איך הוא מוכן לך. אני יעשה לך טוב..." ממשיך ומשפשף. התבוננתי, תהיתי איך האצבעות השמנמנות והקצרות לופתות אל כל הדבר הזה, "זה לא מגרה אותך? ראיתי פעם אחד כזה?" היה שואל מה שהתקיף אותי בחרדה שמתישהו אצטרך לבאמת לספק אותו ואת חלקיו העצומים אך הוא היה צפוי תמיד וגמר עוד לפניי שיידיו הספיקו להתאזר באגרסיביות לא מאופקת בעליל. חזרתי למצמץ לו בזמן שהוא מתקפל ונאנק ומפזר את עצמו על הרצפה. "אפשר שתשאיר לי סיגריות? נגמרו לי.." שאלתי בעוד היד שלו מלאה, זה תמיד זמן טוב לשאול שאלות שרציתי לדעת אמת עליהם או סתם לבקש דברים. "קחי, כפרה, כמה את צריכה? קחי את כל הקופסא ויש לי גם שטר תקני לך עוד אחת, שתיהיה, מאמי."
א' אונן וסיפק לי לפחות קופסא עד שניים בחודש, בנוסף סנדוויצ'ים שנחסכו ממני בילדות. זה היה דיל טוב למדיי, לפעמים הייתי נותנת לו 'ללוות' אותי רק עם היה מספיק כדי שאעשן לו בשרשרת ועוד אקח איתי. לאט לאט הממרחים בסנדוויצ'ים התחלפו רק באלו שלטעמי. הוא לא העז להגיד לי או עליי רעות, כנראה רק מאחורי הגב וזה לא מפתיע, כולם עשו זאת, והוא כאמור- היה חלק מכולם. התאוות שלו לא נענו כפי ש"נענו" לכל השאר והיה משהו מביך נורא בלחשוק אותי, וכל מי שהעז- לא הראה זאת בפומבי. הוא שמע סיפורים על הילדה הזונה של העיר שנותנת לכולם לקחת, אולי המצפון לא הרשה לו לחגוג עליי ככה או אולי רצה להרגיש מיוחד, הרי היה ידוע שאני זהה כמעט לגופה והוא רצה, כל כך רצה לרומם בי חיים על העמוד המאסיבי שלו שזה היה מצחיק עד לגיחוך רשע.
אני לעסתי לו את הסנדוויץ', תוחבת לפה עוד אחד ישר אחרי, מסתכלת איך הוא משפיך את עצמו בגמגום מולי
וזה היה קומי, כל הגבריריות הזאת שהתאדתה מולי ברגע פורקן, על רקע המיצמוץ האילם, האדיש והעסוק בהשגת מזון שלי.
