שיהיה ברור- נגעלת מעצמי גם, אני חלק מהחברה האנושית. בהרבה יכולה לעשות יותר טוב, יותר יעיל, יותר בריא ונכון, פחות להתבכיין פחות להביע ביקורת ויותר עשייה בשם הערכים והמוסר ששמו להם מטרה לחיות למען התרומה לחיים עצמם ובואו, אני מסלפת את המציאות שלי הרבה ולפעמים קצת מייפייפת עם פודרה בגוון של "זה לא כזה קשה להיות מתחשב" כשבפועל זה כן ודורש ממך שינוי מחשבתי, תודעתי, מעשי ועבודה עצמית אינסופית, תשוקה לשיפור, השתפרות וכמה שלא נעבוד ונעשה ונטפח על הכתף ב"כל הכבוד" מתגאה תמיד אפשר לשאוף לעוד ולעשות יותר טוב, יותר מועיל ויותר נכון (בלי להנמיך מהמאמץ הנעשה ככלל, כמובן).
היהירות האנושית, ההתנשאות הזאת. הצדקנות והחלוקה ל"חשוב" ו"חשוב פחות" האידיוטים שנעשינו. הייתי מתווכחת עם דרווין על זה שבסוף שורדים לא החזקים אלא בעליי התבונה (ואני מוצאת תבונה גם במיקרואורגניזמים, לא שמבינה ביולוגיה מידי, קראו לזה אינטואיציה מיסטית או וואטאבר) אבל תבונה היא יכולת השרדות, הסתגלות ויצירת חוזקות ואחיזה בחוזק במצבים קשים, במצבי חולשה- מה שעושה כל הסביב החיי, ואנחנו?- לא!! מה פתאום. אנחנו רוצים להיות פאקינג חזקים. 💪
מעל ה...בעלי ה... שולטים ב... מחזיקים ב... כובשים את..משיגים את...
הייתי מדברת על שנאה כללית, אחד לשני עם כל פעם תירוץ אחר- היא טרנס, הוא צהוב, היא שחורה, הוא נכה, היא שמנה, הוא דתי, היא מזדיינת הרבה מידי... דת, לאום, מין- מה לא נמצא ונמציא כדי להרגיש חזקים על מישהו, על משהו. ואז בא משפט "מתנהגים כמו חיות"... עדיין צובט בתוכי פוסט בו אמרתי "בסוף יטבחו בחזירים אבל לא בנכונים בכלל" כי כואב להשוות אדם לחזיר. חזיר לא קללה, ולא מעיד רוע או פגם באופי... זאת חיה, מאוד חמודה אגב. טעימה למי שאוכל. צריך להודות לה... וזה גם בשאר הקללות- מה את כוסית? מה אתה הומו? מה אתם, ברברים? אנחנו הופכים הכל לקללה, הכל מורידים לדרגה נמוכה מאיתנו כדי לתאר את עצמינו גבוה יותר וזה דוחה.
הייתי מדברת על מלחמות ואיך הורגים אחד את השניה, בלי פואנטה ותכלית. על חיילים ובני מיעוטים, ריאות ירוקות שרופות, חיות שתכף ממש לא יהיה להן מקום. ים שאנו עתידים להכחיד לשחיה, ולחיים בו בכלל.
מי אשם? אנחנו ולא רק בעשייה. ממש לא בעשייה. בהבנה שלנו של העולם, של היררכיית חשיבות ושל חיבור. עוד מהתורה הורגלנו לחשוב שאלוהים ברא לנו עולם, צומח דומם וחי בשבילנו ש'ננצל' אותו, נכבוש אותו. הכל נברא בשביל האדם...איזה שיגעון גדלות. אפשר להסיק זאת מאיך שהדתות המונותאיסטיות בראו את האלוהימים שלהם, בצלמם ודמותם: לא מיוצב רגשית, דורש הקרבות וקורבנות, מבקש סבל והתייסרות כהוכחה למסירות ולמען זכיה באהבתו וקבלתו- שישתבח בלאט, מתנהל לפי מצבי רוח שמזכירות אפיזודות מאניה-דיפרסיביות, סותר את חוקיו שלו ומכופף מוסר וערכים לפי איך שנוח. דומה למישהו..למישהם...לא?
ומשם, משם הגועל... המחשבה שאנחנו גדולים וטובים יותר ממה שהיה כאן לפנינו, ממה שיצר אותנו. זאת חולשה וקטנות-דעת בפני עצמה. זה קבור בין הריקבונות בנשמות שלנו, אותן המילים שיוצרות קו מחשבה שגוי-
"בואו נשתמש בעץ הזה למדורה". לא נכון. בואו ניעזר בעץ הזה...
"צריך לדאוג לנרקומנים, מסכנים" לא! צריך לעזור לחברה להשתנות ולא בגלל רחמים, בגלל חמלה, תוך כדי עזרה לחלשים בשביל שלא יהיו חלשים. להעניק מהחוזק שלנו. לתרום ממנו..לחלוק אותו.
"בואו נעלה מחיר שקיות פלסטיק ונעמיד גרין פיס ליד השופרסל" לא! בואו נעשה ונדליזם על חומות ונצייר גרפיטי משקף מציאות שכותב בגדול "אתם חרא, תשתנו!" ונפנה אצבע מאשימה ומעוררת אשמה כלפיי כל המסתכל. בואו נשים תמונות של חיות בר מתות בזבל שלנו בין מעברי הפלסטיק, כמו שעושים עם גופות מלאות זפת על חפיסות סיגריות. בואו נעשה שיימינג הפוך! נוציא סתומים את הרוב האטום. למה יורדים עליי כאוהבת את האדמה שלי? למה בכל תוכנית טלווזיה, למשל, מוציאים את ה"ירוקים" כאנשים חופרים ולא את האי אכפתיים כ...מי שהם?
ואז הכותרות... הכותרות שהעליבו אותי אישית, ואת כל ממלכת החי. מטומטמים דיגינרטים שהקורונה תאכל את כולנו בחיים, אמן.
בסוף הכתבה על הפומה, רשמו משהו בסגנון "הגיבורה האמיתית היא האם" ושניה לפניי ששברתי את המחשב חשבתי שלייצר פלסטיק וזבל בגלל זעם שכזה לא שווה. רוב האימהות ירוצו להציל את הילד שלהן, מפניי תוקף שודד, ילד אחר וכו. ברור. איפה ההבנה שכאן הסיטואציה אחרת, לא בסדר? יש פומה בעיר, שאין לה אוכל ביער. יש מלא חיות שיוצאות מהבית שלהן אלינו, ובצער רב. הכתבה הציגה שהבעיה היא בפעולת האכילה- פומה ניסתה לאכול ילד. אויי ואבויי, אכזריות לשמה.
לא!!! לא נכון! אנחנו אכזריות לשמה מייסודינו. הבעיה שיש חיות בר באיזורי מגורים כי אנחנו גרים בכל פאקינג מקום, הבעיה היא שלא יורים עליהם חץ הרדמה ומחזירים לטבע ומקימים להם מקום מותאם לחיות בו. הבעיה שמאשימים פומה בהיותה פומה ובסוף מציגים, שוב, את האנוש ה'גיבור' נאחוי, קורבן של הטבע, אותו הטבע שאנחנו מזהמים וגורמים לו להיות כמו שהוא, גוסס וגווע. אין שום דבר יפה או רומנטי בסיטואציה הזאת, שום גבורה. באסה לילד, באסה לאימא ומה גם??? באסה לפומה. ולכל שאר החיות. כשאדם יבוא להרוג גור והאם תגן על גוריה שלה לא יראו את גבורתה, ירו בה בשאט-גאן ויעשו מהגורים פרוות, ולא יכתבו כלום בעיתון.
והחיות בארץ, מה יעשה האדם???? מה יעשה איש העיר המסכן???? שאין לו איפה להתחבא ואין לו עופות בגודל תרנגול הודו בסופר עד לשנה הבאה, הרוג מוכן וארוז מראש, ואין לו יכולת להגן על עצמו..בעיר...בכביש..בתוך רכב.. בתוך בית רב קומות.
מה יעשה האדם???? צריך לשמור על האדם, מבינים?
הוא חלש ופגיע... חלש ומסכן.
אנחנו מצפים לראות איש את רעהו, מצפים שלא יהיו מלחמות ושנאה. בדיבור רובינו היינו רוצים שיוויון, אנושי וכללי.
לא!! לא נכון. השיוון הוא בין הכל,
כל החיי. אין חיי טוב יותר וטוב פחות, העיניין הוא לא דת גזע לאום דעות או השקפות עולם- העיניין הוא בהכל,
כעולם, כחיי, כמתקיים כאן, איתנו. ביחד.
חיות שוות לנו ואנחנו שווים להן. הטבע שווה לנו, ואנחנו תמיד ניהיה מתחתיו. אין הבדל בערך קיומי של החיי. הכל וכולנו אותו החומר..לבסוף.
חומר חיים.
ואם כבר, אנחנו הנחותים. אנחנו המשרתים של טבע...אמורים להיות. חיילי האלוהים, העבדים שלא עובדים את החמלה שלהם אלא רק את ההרס. הצעה למשל: הרחקת בני אדם מבעליי החיים האחרים, בשל איום לקיומם. שיקום הפומה שנתקפה בידי אם בעת חיפוש מזון... בכלל יש הרבה ילדים בעולם..וכמה פומות יש, אה?
שניכחד, בעזרת השם, לקיבנימאט, אין לי מה להקיא כבר...
מאחלת לכולנו אסון טבע ומוות בייסורים לשנה החדשה :)
*בין לבין מחפשת להשחיל זרנוק דרך הכוס לאיזור הרחם שמה, ולשחרר השפרצות מאסיביות, אוקיינוסים של דם מחזור זועם על הכל.*
