יש רגעים שאני נקרעת בין התשוקה שלי לרצות לשקיקה שלי להתרצות.
צרות של מתחלפים. במיוחד כאלה שלא מתחלפים עם בני זוגם.
אני אוספת אותן מהמקומות הכי נמוכים שלהן. זונות קוק נימפומניות, יפיפיות לא מודעות, זוגות חרמנים שצריכים שיגידו להם מה לעשות.
הכל מחרמן וטוב ויפה, עד שזה מגיע לאפטרגע - הזמן הזה שלוקח למוח לעכל את מה שקרה פה עכשיו ולהבין איך זה גורם להרגיש.
השליטה המנטלית היא מאוד טריקית. כל מילה נחקקת ומשפיעה. המשחק בחוטים של המוח צריך להיעשות עם המון תשומת לב... ללב.לפעמים זאת סתם זונה שבאה לגמור וללכת וחושבת שיוצאת עם חוויה מינית. היא לעולם לא תרגיש כמו אחת שבאה עם רגש, עם סיפור וקשר סנטימנטלי אמיתי לשולט/ת.
ביססתי את מקומן מתחתיי אבל לא מספיק תחת המלך שלי. זה גורם לי להרגיש שלא עבדתי בצורה נכונה. כל הזמן אני ברפלקציה על עצמי ועל התהליך שאני מעבירה נפש מתמסרת.
טעות לא חוזרת על עצמה פעמיים.
אני משקיעה המון אנרגיות בתהליכים שאני מעבירה אותם... ולי, יש לי רק מקום אחד שאני יכולה באמת להשתחרר בו.
אני חוזרת תמיד למקומי למרגלותיו של האל שלי, כמו זונה על ארבע. הוא נתן לי את הכתר כדי להיות המלכה שלצידו, אבל איתו אני ציפור שיר קטנה ומרצה.
באשר לציפורים שלי... יש להן כנפיים שאני לא רוצה לגזום. מי שרוצה אותי תקבל באהבה גם את האל שלי. בסופו של דבר המפתח לכלוב שלהן נמצא אצלו ביד ובינתיים הוא משחרר רק את הלא ראויות.
יש לי אפשרות להתרצות במחיר של גבול. גבול קשה שחצייה שלו תביא לתוצאה ריגשית לא ידועה.
מה עדיף?
לחצות גבולות או לא להתרצות?