The Dogs of Lust

הולכת איפה שעמדתי אתמול והכל אותו דבר והכל שונה. אני לא מצליחה להבין עד הסוף את הדבר הזה של חלוף הזמן.

אוקיי אחרי שכל היום הונילי הבלתי נסבל חירמן לי את הצורה בכל דרך אפשרית, כולל להודיע לי שהוא יעזור לי להתבגר כי אני תינוקת מפונקת שרגילה לקבל כל מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה והוא הולך לשנות לי הכל, הוא שלח אותי לדחוף ויברטור לכוס, להוציא אותו, לרדת לרצפה, לדחוף שלוש אצבעות לכוס, להוציא ולשלוח לו צילום כמה הן רטובות, למרוח אותן על הרצפה ולצלם את עצמי בוידיאו מלקקת את הרצפה, לדחוף שוב את הויברטור לכוס, לגמור ואז לשלוח לו את הסרטון. שלחתי לו את הסרטון ואז הוא כתב 'הבנות באוטו ביי'.

בזמן הזה הקקולד התקשר וכמובן לא עניתי אז עכשיו אחרי שהכל נגמר חזרתי אליו ואמרתי לו שלא עניתי כי בדיוק עשיתי את כל האמור לעיל (הייתי חמודה ופירטתי הכל באופן מקסימלי) ובזמן שהוא אונן בגניחות הזכרתי לו שאסור לו לגעת באף אחת אחרת ושאם הקשר איתי חשוב לו, נגזר עליו לא להזדיין יותר בחיים. הוא גמר וניתק בלי להגיד מילה.

בסה"כ אחהצ פורה.

אתמול אחהצ יצאתי לדייט ספונטני עם ונילי שטרף אותי באמצע הגינה הקהילתית כאילו אנחנו לא מוקפים בהורים כלים ומתכלים ואז תפס אותי בצוואר, הסתכל לי בעיניים ממרחק אפס ותהה בקול רם 'אפשר לשים עלייך leash בכלל???' וטיפהלה הידק את האחיזה. 

אעדכן. או שלא. כנראה שלא.

אני חצי שעונה אחורה על מכסה מנוע של מכונית, יד שמאל שלי מפשילה את השמלה ויד ימין מאוננת בעצלנות "אני רואה אותך יא מציצן גרוע שכמוך, לך תתחבא מאחורי העמוד השני" אני צועקת לו. קירות החניון מחזירים לי הד מהדהד של בושה. אפשר לשמוע גם את כל אלה שעומדים מחוץ למועדון ומעשנים, "אה ואל תגמור" אני צועקת לו. 

"אתה יודע, אוננתי היום בערך 13 פעמים על מישהו וגמרתי כל פעם רק על המילים שלו" אני ממשיכה בצעקות. "באמת...? מי זה? למה אוננת עליו כל כך הרבה? איך הוא נראה?" הוא לא צועק בחזרה אבל קול הבס שלו מלא במצוקה וממלא את חלל החניון. הוא צמא לדעת. אני אומרת לו שזה לא עניינו, מתרוממת, מסדרת את השמלה והולכת לכיוונו בצעדים מהירים. "מספיק עכשיו, חוזרים למעלה ותקנה לי עוד ג'ין אנד טוניק". 

---

בסוף הערב שנינו יושבים במכוניות שלנו, חלון-נהג אל חלון-נהג "אתה צריך ללמוד את are friends electric של גארי ניומן. אני רוצה שתנגן את זה בזמן שההוא עם המילים שובר לי את הכוס מול הפרצוף שלך. עכשיו תוציא את הזין הקטן והמתוק שלך ותאונן. אני מרשה לך לגמור".

רציתי לכתוב באריכות אבל אין לי כוח. 

ה1.80 מ' על 100 ק"ג שלו מקופלים על הברכיים על שיח ארטישוק עצום שתלשתי מהגינה הקהילתית וסחבתי אליו הביתה, בזמן שאני עומדת מעליו ומאוננת עם זוקיני צהוב וגדול, גם הוא מהגינה הקהילתית. 

הרשיתי לו לגעת בעצמו רק קצת וגם זה בתנאי שהוא מנסה לאונן עם עלה של ארטישוק. כאב לו ודקר לו והוא היה מיואש ומתוסכל וחרמן וכעוס.

אמרתי לו שהוא בכיין מפונק ושאם הוא לא נרגע מיד וסותם את הפה אני הולכת. הוא השתתק ונשם בכבדות. אחרי שגמרתי פעמיים בהפרש של 2 דקות הוא ביקש ללקק לי את הכוס. נתתי לו ללקק את הזוקיני.

אני יושבת בפישוק רגליים על אחד הכסאות ליד שולחן האוכל, החצאית שלי מופשלת ואני בלי תחתונים. הוא למרגלותי בראש מורכן, לבוש. לידו יש דלי ובקבוק מים. "אני לא מסוגל אני ממש לא מסוגל" הוא לוחש. אני אומרת לו שהוא לא מסוגל, אבל הוא יסתגל. 

הוא לא מווסת בכלל, לא רגשית ולא חושית. קשה לו עם סוגים שונים של סאונד, מילים עם מצלול מסוים עושות לו לצרוח בכעס, ריחות ומרקמים שונים מעוררים בו בחילה; כוס רטוב, רירי ודביק - גורם לו להקיא.

"תקרב את הראש שלך לכוס שלי, תיגע בו" אני אומרת מאד בסבלנות. הוא מתעכב רגע ואז מקרב את הראש שלו, מספיק קרוב כדי לראות ולהריח אבל לא מספיק קרוב בעיני. אני מצמידה את הראש שלו אלי וסופרת בלב 3 שניות עד שאני שומעת חרחורי הקאה. אני משחררת אותו והוא מתעוות בבחילה ויורק לתוך הדלי. "תקשיבי אני לא מצליח אני מצטער" הוא מרים אלי פרצוף סמוק ועיניים שטופות דם. אני שואלת אותו אם הוא רוצה והוא אומר שכן "אז שתה רגע מים, תנשום, תירגע" אני אומרת לו.

הוא שוב מנסה, מתקרב קצת יותר אבל שוב נרתע; הפעם הוא מקיא מיצי קיבה לדלי. אני מלטפת לו את הראש וצוחקת "אתה כזה סוג ב' איך יכול להיות שנולדת כ"כ מתוסבך אלוהים, אפילו דברים שאתה רוצה אתה לא מסוגל להשיג" הוא מושך באף ומרים אלי מבט מלא עלבון וחרמנות. אני שולחת את כף הרגל שלי בין הרגליים שלו ומרגישה את הזין שלו עומד "תראה איזה זקפונת קטנה צמחה לך שמה, כל כך זערורית ומעוררת רחמים".

"אני חייב להצליח" הוא אומר ושוב נכשל ושוב מקיא לדלי "פעם שלישית גלידה" אני מריעה לו בעליזות, סוגרת את הרגליים ומסדרת את החצאית בחזרה.

הוא קובר את הראש שלו בירכיים שלי ביאוש. אני מרימה אותו בסנטר וסוטרת לו בחביבות על שתי הלחיים "זה בסדר ממילא לא היו לי ציפיות ממך" אני אומרת ברכות "היית כישלון עד עכשיו, אז תמשיך להיות כישלון, זה מה שאתה מכיר הכי טוב".

לפני שאני הולכת הוא פתאום ממלמל "אולי אני אסתכל לך על הרגליים באור אדום ו..." הוא מפסיק באמצע המשפט ומשפיל מבט "ו... ו... ומה? תאונן לי על הרגליים? תגיד את זה!" אני אומרת.

***

החדר ריק וחשוך חוץ ממנורה אדומה גדולה שהוא גרר מחדר אחר והניח על דרגש עץ בפינה. הוא מסתתר באפילת חדר השירותים הצמוד, רק הראש שלו מציץ אלי מפתח הדלת.

אני שוכבת על הגב על הרצפה, רגל על רגל, לבושה לגמרי. 

"אז מה..? רק ככה אתה מסוגל לעשות את זה הא? כמו סוטה מלוכלך, מציצן דפוק" הוא נושם בכבדות "כן.. אני סוטה מלוכלך.." הוא מתבייש. "יותר טוב ככה" אני אומרת "ממילא אין בך שום שימוש מלבד אולי... בתור איזה רהיט, נגיד כשיבוא הגבר שכן מזיין אותי כי הוא מספיק חתיך ויש לו זין מספיק גדול - לא קטן ועלוב כמו שלך - אז הוא יעמיד אותך עירום עם הפנים צמודות לקיר, ויקשור את הידיים שלי לשלך כשאני צמודה אליך גב-אל-גב ככה שתרגיש את התחת שלי נמעך אליך ועם כל חדירה שלו לכוס שלי, תרגיש איך אתה נדפק אל הקיר..." הוא משתנק "...ותרגיש איך הזין הקטן שלך מזיין את הקיר, כי זאת בעצם האפשרות היחידה שלך..." הוא בולע רוק בקול רם "... להתחכך בקיר כמו איזה מוכה גורל..." אני מגחכת.

"אני ממש קרוב" הוא לוחש ואני מתגלגלת מצחוק "יא אללה שלך לא מספיק יש לך זין פיצי אתה גם גומר תוך שניה! כמה אתה רוצה לגמור?" הוא אומר שהוא ממש רוצה לגמור, ממש צריך לגמור "תבקש יפה" אני אומרת לו "מהלב, אני רוצה להאמין לך שאתה רוצה לגמור וכרגע זה לא נשמע לי אמין" אני שומעת אותו גונח בתסכול "אני ממש רוצה לגמור, אפשר לגמור?" אני מצקצקת "לא, לא נשמע לי שאתה מתכוון לזה". הוא מנסה שוב "אני נורא רוצה לגמור, אפשר לגמור?".

אני אומרת לו לעצור "אני חושבת שאתה כל הזמן מפספס מילה, איזו מילה אתה מפספס? תעזוב את הזין המושתן שלך רגע ותחשוב איזו מילה חסרה כאן". הוא שותק ואז לוחש "אני נורא רוצה לגמור, מלכה שלי" אני אומרת לו שהוא טמבל שגם לא יודע לספור ואלו שתי מילים ואני לא המלכה שלו "אתה כמו ילד טיפש בחיי, זאת מילה שמלמדים כל תינוק על ההתחלה בגן. הנה אני אעזור לך,  ב - ב - ק.." הוא משלים אותי בדבקות "בבקשה בבקשה תני לי לגמור בבקשה".

אני מסבירה לו שאני הולכת לספור אחורה מ10 וכשאגיע ל0 הוא ישתדל מאד לגמור כי לא תהיינה עוד הזדמנויות. עם כל מספר אני שומעת אותו משפשף יותר ויותר מהר בנואשות הולכת וגדלה. הוא גומר בגניחה עמוקה כשאני מגיעה ל1.

"טחחח איזה אפס" אני נוחרת בבוז "אפילו לגמור באפס אתה לא מסוגל".

אנחנו נפרדים מתחת לבניין שלי. זה היה דייט ראשון כיפי מאד אבל ככל הנראה חסר תוחלת; הוא משוגע מדי ופגוע מדי בשבילי ולא הצלחתי להחליט אם אני נמשכת אליו או לא. אני מסתובבת ומתחילה ללכת בשביל הגישה "תסתכל לי על התחת כשאני הולכת" אני צועקת לו.

שלוש שניות עוברות והוא מתקשר "בואי רגע, עכשיו שניה בואי רגע".

אני חוזרת ומוצאת אותו עומד בחושך בחצר של השכנים "בואי תעמדי פה שניה אני רוצה להסתכל לך על התחת". אני נעמדת עם הגב אליו ועם הפרצוף לסלון המואר של משפחת פיינברג, נשענת על גדר האבן ומפשילה מכנסיים ותחתונים עד לברכיים. הוא נצמד אלי ומרפרף בקצות אצבעות יד אחת על התחת שלי, הירכיים הפנימיות, הכוס, נוגע לא נוגע. ביד השניה הוא מפשפש במכנסיים שלו ואני מרגישה את התנועות הקצובות דוחקות אותי אל האבנים הקשות. "תגידי לי שאני בחיים לא אגע בכוס הזה" הוא לוחש לי באוזן "תגידי לי שאני בחיים לא אזיין אותך" הוא מתנשף. 

"באיזה שלב חשבת שזה בכלל יקרה?" אני צוחקת בזמן שהוא נאנק "הזין שלך לא קרוב אפילו להתקרב לכוס שלי, לא עכשיו ולא אף פעם" תנועות היד שלו מהירות יותר, נואשות יותר "תמשיך להשפריץ את הזרע העלוב שלך על נשים עלובות כמוך, אבל אף פעם לא עלי, אתה יודע למה?" הנשימות שלו מתקצרות "למה?" הוא שואל בהשתוקקות "כי שום דבר בך לא שווה לי, לא מתקרב לציפורניים של הגבר שאני רוצה וצריכה, לא מתקרב לרמה שמגיעה לי. אתה בחיים לא תזיין אותי כי אתה פשוט לא שווה אותי" הוא גומר ומחניק שאגה. 

אני מרימה את המכנסיים והתחתונים והולכת הביתה.

מישהו יודע להסביר איך זה קורה?

אני כותבת פה כי אין לי מקום אחר לכתוב בו את מה שאני רוצה לכתוב.בעצם לא, אני לא רוצה לכתוב, אבל אני צריכה כי אני צריכה, כי אני לא יכולה שלא.

אתמול ישבנו אצל אחי בחצר, אחרי ארוחת ערב משפחתית. השעה היתה יחסית מאוחרת וחיכינו שהיין יתאדה כדי שנוכל לנהוג הביתה, כל אחד למקום מגוריו.
הנייד שלי שהיה מונח על השולחן זמזם הודעת-וואצאפ - אחת מבנות הדוד שלי שמשרתת עכשיו בצבא שלחה לי צילום מסך ובו רואים אותי על מדי א', סמוקה מבכי, מתגודדת ביחד עם חיילות אחרות. בתחתית המסך היה כתוב 'פרק 2 - מלחמה'. "איזה קטע", היא כותבת לי "אנחנו רואים עכשיו בחמל פה איזה סדרה על לבנון ופתאום רואים אותך". "מהההה?" אני כותבת בחזרה "ממתי זה?? לא ידעתי שצילמו בכלל!!". אני יודעת בדיוק ממתי זה. לא ידעתי שצילמו בכלל.

אני ממהרת הביתה כדי לחפש את הסדרה ולצפות בה. אני יודעת שזאת הולכת להיות טעות, אבל אני גם יודעת שהחיטוט הזה שמתאפשר אחת ל-די הרבה זמן כשאני נותנת למנגנון ההדחקה לנוח רגע, הוא בלתי נמנע. אני יודעת שלא אשן בלילה, שאבכה, שאחפש עם מי לחלוק ולמי לספר את כל קורות אותם הימים ולא אמצא, אני יודעת שארעד ואגיד שזה בגלל קפאין, אני יודעת שהתמונות יחזרו לרדוף אותי לפחות לכמה שעות, אולי ימים. כמה מזל יש לי שזה הכל. 

אני מוצאת את הסדרה די מהר, זה קל. מדלגת לפרק 2 ומתחילה לצפות (כרוניקה של מוות ידוע מראש). חברים שלי, חיילים שלי, שמות ופרצופים, שוב פעם אוקטובר הארור. התיעוד מפעם, העיניים הקרועות לרווחה מרב אימה, הגרון נשנק מלספר ממיטת בית החולים מול מצלמות הטלויזיה את מה שקרה לפני יומיים שם בעיקול ואז שוב הם מספרים מול מצלמות הטלויזיה, הפעם ממרחק של כמה עשורים, את מה שקרה שם בעיקול. העיניים עדיין קרועות לרווחה מרב אימה והגרון עדיין נשנק "אל תקשיבי עכשיו זה יהיה לך קשה", אחד המרואיינים אומר, כנראה לאשתו שיושבת מחוץ לפריים. 

הצלחתי לצפות אולי ברבע שעה, 20 דק לכל היותר. הספיק לי. 

אני זוכרת את דודה שלי שבאה להעיר אותי. ישנתי אצלה אז בקיבוץ, לא זוכרת למה. לא היו אז ניידים ובדרך מפותלת השיגו אותה וביקשו ממנה ליידע אותי "תתקשרי למירה ללשכה, קרה משהו" היא אמרה לי. מירה היא בת כתה שלי ששירתה בתור פקידת לשכת מח"ט. התקשרתי. אחר כך התקשרתי לאבא שלי ממררת בבכי. היה לו נייד באוטו והוא כבר היה בדרך אלי "אני יודע" הוא אמר. מסתבר שמיד לאחר האירוע דוד שלי (שהיה אז בכיר בצבא) התקשר אליו לעדכן אותו שיהיה מוכן כי בטח תיכף אצטרך אותו. באותו היום הוא ליווה אותי מהלוויה להלוויה ואז לקח אותי לרמב"ם אל הפצועים.

יומיים לאחר מכן, נפל עלינו האירוע השני.  

כרגיל היינו ברמב"ם. אני זוכרת את ההתגודדות מול ר"מ2 אחרי שההליקופטרים התחילו להגיע ואיתם הבשורות. זוכרת כל אחד ואחד, זוכרת את הבעות הפנים שלהם, את המבט הטרוף, החלול. זוכרת את הימים בבית החולים, את השיחות ליד המיטה, ההליכות הסהרוריות לאורך קירות המחלקה בחלוקים, את השתיקות. את הלבבות השסועים מרב כאב. בסדרה מסבירים שהנגמש היה במצב כל כך מחריד שאסרו לחשוף אותו ופינו אותו מלבנון כשהוא עטוף בברזנטים. כמה חודשים לאחר מכן הגיעה אל הלשכה של המג"ד מעטפה חומה נושאת את החותמת 'חמ"ס'. בערך חודש לפני כן עברתי לתפקיד פקידת לשכת מג"ד אז פתחתי אותה כי זה מה שהייתי אמורה לעשות. בפנים היו צילומים מהנגמ"ש. 

הבוקר בת הדוד סימסה שוב "לבנון זה לא נורמלי" היא המשיכה את ההודעה מאתמול בערב. "מה הם עברו שם.. וכל הבחורים שמראיינים אותם הלומי קרב.. נראה שהתחושה היתה שאתה נכנס ולא בטוח שתצא בכלל" אני עונה לה שכן, ככה זה היה.

זה מאד נוח לשכוח, להשכיח, להדחיק, לקוות שכולם החלימו והם בסדר (את יודעת שהם לא). לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים זה לגעת בפצע תוסס, מודלק. לראות אותם שוב אחרי כל כך הרבה שנים חיים מחדש את הזוועה זה לראות עד כמה עבורם זו זוועה שנחווית מחדש מדי יום ביומו ולהבין שאי אפשר להדחיק, לא באמת, לא הם.

לא, לא ידעתי שצילמו בכלל והמצלמה מתעכבת עלי אולי מאית שניה, אבל האירועים האלה מתעכבים עלינו כבר תקופת חיים שלמה.