The Dogs of Lust

מזל שהשאירו לכלבה קערית עם מים.

הילד מתקלח ושואג במלוא ראותיו הקטנות 'גדעון סער גדעון סער גדעון סער!!!! מרב מיכאלי מרב מיכאלי מרב מיכאלי!!!!' ואז משתתק. ואז:

- 'אמא, מה את מעדיפה, להיות עשירה או מפורסמת?'

- 'עשירה'

- 'למה?'

- 'כי נראה לי שכסף יכול לעזור יותר מפרסום'

- 'אוקיי. ומה את מעדיפה, לאכול קקי או לשתות שתן?'

- ....

- 'אמא!! שמעת אותי?? מה את מעדיפה?? לאכול קקי או לשתות שתן??'

- 'ילד כל השכונה שמעה אותך. אני מעדיפה לשתות שתן'

- 'למה?'

- 'כי לאכול קקי זה בגבולות שלי'

- 'מה?'

- 'מה?'

- 'אמא את לפעמים אומרת דברים שאני לא מבין'

- 'גם אתה ילד, גם אתה'

כבר הרבה יותר מדי זמן לא הייתי מתחת לנעליים שלו ואני לא מתכוונת לזה בצורה מטאפורית. אין לי כח לנסות למצוא לזה מילים יפות או ניסוחים מבריקים מלבד להגיד את זה כמו שזה שהגוף שלי כבר כמעט מקיא מרוב שהוא רוצה ואני בוכה מהמוח מרוב שהוא  רוצה והשיערות כואבות לי מרוב שהן רוצות ובא לי לתלוש את עצמי ממני חתיכה אחרי חתיכה מרוב שאני צריכה.

'זכרי', הוא אומר, 'ראש - רצפה, לשון - רגליים'.

אני זוכרת.

אבל גם לי יש גבולות.

- 'פשששששששש, הבת של אמא שלך', הוא אומר *.

כוסאמאשלך מה הבת של אמא שלך מה?!?!? תגיד אחלה ציצי, תגיד כוסית, תגיד אני מת לפרק אותך, מה אתה מכניס אמהות!?!?!?

* הוא יודע שאמא שלי היא מורה ליוגה ולא מהסס להשתמש בזה.

כואב לי במחשבות ואני מתקשה להבין למה גם אחרי 25 שנה אני כל פעם חוזרת לשם. משהו בי ממאן להרפות. לפעמים אני נהנית מההתרפקות הזאת ורוצה לחבק את כולם וגם את הימים והלילות והאבנים ויריעות האוהלים ולפעמים אני רק רוצה שיניחו לי כל אלה ויעזבו אותי לנפשי.

מישהו פעם אמר לי שזה יפהפה בעיניו שאני עדיין שם, אבל כשהשעה היא בוקר מוקדם ואני לא מצליחה להשתחרר משברי תמונות ומשפטים ואז מכל מני אשמות, זה אולי קצת פחות יפהפה.

הנה משפט - "אח של אחי התחתן ולא ידעתי". זה משפט מצחיק, אבל אני מבינה אותו. אני רק לא מבינה למה הוא תקוע לי בראש כבר 25 שנה ולא יוצא. על הגדר זה נאמר ואחכ הכל השתנה ואני סוחבת איתי אשמה כבר 25 שנה כי כבר 25 שנה אני לא שם ואולי הייתי צריכה להיות שם כל הזמן הזה. ואני מרגישה שנטשתי ושברחתי, גם אם אולי היום זה כבר מאוחר מדי. גם אם בטוח שהיום כבר אף אחד לא שם.

זה להתווכח איתו על פוליטיקה בסמסים ולהתחרמן רצח ואז הוא מטיח בך שאת פוסט-ציונית ושהוא לא מרביץ לפוסט ציוניות, כי לתת לנו מכות זה לתת לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצות.

גם אם הרגע גיליתי ששכחתי לקרוא שלושה מאמרים קריטיים ואני בפאניקה כי זה הולך לעכב אותי במיליון זמן שאין לי והולך לגזול ממני עוד מיליון אנרגיה שאין לי,
מה שלא יהיה, מוש-פיט לבד בבית זה כבר לא לגילי.

נראה לי נקעתי את עמוד השדרה, אבל איזה יופי דייב גרוהל פותח מבערים לקראת הסוף?!

רציתי לבזבז כסף שאין לי, על דברים שאני לא צריכה. במקום זה יצאתי לריצה. זה חסכוני יותר, בריא יותר ומשפר לי את סיבולת הלב-ריאה בשביל הזיונים איתו.

יש לפעמים והמפגשים הם בקונטקסט אחר, סביבה שונה, מהות זרה לרגע.

הוא הולך במסדרון מבהיק וריק מאדם ואני אחריו, לא בגלל היררכיה אלא בגלל הנסיבות. ואז אני מסתכלת לו על הנעליים וכל כולי מתאווה להיות שם מתחת, לא בגלל נסיבות, אלא בגלל ההיררכיה.

מילדות ועד לפני כמה שנים הייתי שקרנית. אמא שלי היתה קוראת לזה 'בלופרית', אבל האמת היא שפשוט שיקרתי.

שיקרתי כדי להימנע מעימותים, שיקרתי כדי שיאהבו אותי, שיקרתי כדי לא לאכזב, שיקרתי כדי לא להכעיס, שיקרתי כדי להקל.
היה לי ברור שאף אחד לא מסוגל לעמוד באמת שלי, שהיתה כל כך איומה ונוראה וכל כך בלתי נסבלת עבורי, שרק המחשבה על להגיד אותה והתוצאות שיבואו בעקבות זה, העבירו בי צמרמורת. לא יכולתי לדמיין סיטואציה שבה אני אומרת את האמת והעולם ממשיך. מתתי מפחד כי לא הצלחתי לראות שבין 0 ל100 יש מנעד שלם, כך שמבחינתי זה היה או לשקר, או לשרוף ולהישרף.

אבל האמת על האמת שלי, שלמעט כמה מקרים דרמטיים, היא כמעט תמיד היתה פרוזאית, משעממת ובכל מקרה די צפויה. זה די ברור, כי קשה לשרוד את החיים האלה בהצטיינות מתמדת, בריצוי מתמשך, בהסבת 100% גאווה והנאה. אבל לא רציתי להתעמת, לא רציתי לאכזב, לא רציתי להכעיס. רציתי להיות הכי טובה, הכי אהובה, הכי מוצלחת ובכדי לעמוד בכל זה הייתי חייבת לשקר, כל הזמן. לא היתה לי שום אפשרות אחרת. לפעמים השקרים היו שטחיים, מינימום פגיעה בי ובסביבה, כמעט לא מורגשים. לפעמים השקרים עלו מדרגה והיו טיפה יותר מורכבים ומסובכים ומעגל ההשפעה שלהם התרחב והעמיק. היו שקרים שפיצלו לי את הנפש וכמו וולדמורט כל שקר כזה העיף ממנה חתיכה שנקברה איפשהו.

לפני שהתגרשתי שיקרתי לבן הזוג שלי המון ובחלק מהשקרים הללו אני עדיין מחזיקה מולו, מתוך איזה מבוכה עמומה.
יש לי איזו פנטזיה לא ריאלית שאתוודה על הכל כשהוא יהיה על ערש דווי - אבל לא שניה אחת לפני כן - בניסיון נואש לגאול את נפשי המיוסרת, כי המצפון הוא צרצר קטן אך עקשן. הבוקר הייתי צריכה לבקש ממנו עזרה עם הילד. השקרנית הפחדנית שבראש שלי נתנה (כרגיל) את דעתה על כך שהסיבה שבגינה אני זקוקה לעזרה היא לא סיבה מספיק טובה ושצריך למצוא איזה שקר (כמובן) שידרבן אותו להסכים. 

אבל לא שיקרתי והוא הסכים.

מאז הגירושין אני לא משקרת יותר לאף אחד ולא משנה מה האמת, אם קלה או חמורה. על מעט הנשמה שנותרה לי אחרי כל הפיצולים אני שומרת מכל משמר ומקווה שכמו הכבד, גם היא יודעת לחדש תאים.

וכמובן שיר מאד יפה בנושא. כמו כן, הנרי רולינס חתיך שזה כואב וזו, חברים, אמת אבסולוטית -